שתף קטע נבחר

סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "גינת בר": דיוקן עצמי של מאיר שלו
    במסווה של ספר משועשע על גינת הבר שלו, מאיר שלו מצייר דיוקן עגמומי שמתעכב על המאפיינים שהפכו אותו לבן בית בתרבות הישראלית - וגם הדפו אותו עם הזמן להתבצרות בוטנית

    הדרך המתבקשת לגשת לספרו החדש של מאיר שלו היא ליהנות באופן קליל מתוספת צדדית למדף הספרים של כותב ותיק ומגוון. ''גינת בר'' (הוצאת עם עובד) משלב את סגנונות הכתיבה שבהם התנסה מחוץ לפרוזה אמנותית - כתיבה מסאית פופולרית, ספרות ילדים, ובשולי הדברים, כתיבה פובליציסטית. התערובת הסגנונית קרובה ללקטנות הגננית ששלו מתאר בספר - למשל, חבלבלים, חצבים ורקפות שאסף לגינתו במושב אלוני אבא מאתרי בנייה וכבישים נסללים.

     

    כמה סיפורים כלליים מתגבשים לאורך הספר, קובץ מסות שבנוי כמין יומן גנני. האחד מתאר את הבשלתו המתמשכת של שלו כגנן חובב ומסור - ההרגלים, כלי העבודה, הטכניקות שצבר יחד עם מאגרי זרעים ופקעות. ההתמקצעות הבלתי מקצועית הזו מנוסחת כמדריך אנטי־מדריכי. התמסרות לדבר שלא מתוך אילוץ או משנה סדורה מוצגת בספר כערך קיומי ואסתטי.

     

    "הגינון אינו דת", קובע שלו, אבל בו בזמן - ולא רק בגלל הגלישות החוזרות לתנ"ך ולספרות חז"ל - הוא מנסח באופן מחויך וכביכול נונשלנטי את הפולחן הפרטי שגיבש לעצמו כגנן. מין גרסה אישית, לא יצרנית, חובבנית מתוך עיקרון, לתפיסה הציונית של עבודת האדמה כעבודה דתית. "גם מי שאינו דתי", הוא כותב ומשווה את עצמו בהיתול לדמותו של חוני המעגל, "מתפלל לגשם".

     

    "גינת בר". בהמשך הקריאה מהדהדת מעשיית "הענק וגנו" (הוצאת עם עובד)
    "גינת בר". בהמשך הקריאה מהדהדת מעשיית "הענק וגנו"(הוצאת עם עובד)
      

    שוב ושוב, לאורך הספר, שלו מתאר את עצמו כגנן בינוני ("אינני ראוי לבוא בקהלם של גנני הבר האמיתיים"). מבדיל את עצמו כמעט מכל עמדה מסודרת שקשורה לחקלאות או לגינון ("יחסית לחקלאות הישראלית המשוכללת והמתקדמת, אני עובד בגינה בשיטות שגם החקלאים הכלקוליתים כבר הגדירון מיושנות"). סולד מגינון נובורישי ומתחנחן (מלגלג למראה "זית בא בימים בחצרו של בית שזה עתה נבנה"). ובאותה מידה, מפגין חשדנות כלפי כל צורה של "בקיאות מופגנת מדי". גינת הבר ששלו מתאר אינה פראית באמת (בעקיפי־עקיפין, מהדהד בספר המקור האירופי, הרומנטי, של "גינת הבר" כמושג, כאידיאל אסתטי), אבל היא מציגה לשלו, ולקוראים בעקבותיו, גרסה מרוככת למאבקי הטבע והאנוש הגדולים.

     

    המנגנון הקומי המרכזי כאן מזכיר ספרות ילדים - התבוננות היתולית ומסוקרנת בהתרחשות דרמטית. למשל, מאמץ נחוש של חולד זכר להגיע בחפירות לנקבת חולד. שלו מלביש על החולד, ובעיקר על הצמחים, את עולמו האנושי כפתח להשוואה בין המתורבת ובין הפראי. מגחך מצד אחד על תופעות אנושיות ופסיכולוגיות - לעיתים על עצמו, לרוב על הטמטום האנושי והישראלי - ומצד שני משתומם על הנחישות העיוורת של צמחים ובעלי חיים. הגינה הופכת למין מראה מרוככת, שמאפשרת לשלו להציג דיוקן עצמי מאופק, לא חושפני, לא בדיוק פסיכולוגי, על בסיס תיאור מעגלי החיים שמתגלים לו ומתעצבים על ידו בגינתו.

     

    מאיר שלו. "גם אני לימון מבוגר מדי" (צילום: יובל חן)
    מאיר שלו. "גם אני לימון מבוגר מדי"(צילום: יובל חן)

    את הספר קל לקרוא כמין הרחבה לדימוי נוסח נעמי שמר ו'ואלס להגנת הצומח'. שלו מגדיר את עצמו, ובעקיפין את קוראיו ואוהביו, כמין זן נדיר. הבולדוזרים הממשיים שמאיימים על מיני צומח שהוא אוסף לגינה מקבילים לרוח בולדוזרית כללית שכמו הודפת אותו למקדש המעט כלורופילי שלו.

     

    אם מתייחסים ל''גינת בר'' כסיפור, שבו הגיבורים הראשיים הם שלו וגינתו - אין בדיוק דמות מנוולת, אנטגוניסטית. ובכל זאת, בהקדמה, שלו מתאר זוג אוהבים שפולש לגנו: חתן וכלה, מלווים בצלם חתונות ובחמות. למרות הניסוח הקומי, קל להרגיש סלידה או זעם ממשיים ביחס לאורחים הסמליים, הנובורישים, הבלתי קרואים: "הצצתי בעד חרכי התריס וראיתי מעין מפרש לבן גדול משייט בים האדום של הפרגים שלי", הוא מתאר את הכלה בשמלתה, את בני לווייתה "רומסים ברגל גסה את הפרגים ואת התורמוסים ואת הדרדרים הכחולים שאני מגדל בגינה שלי". דריסת הצמחים מקבילה לדריסת העברית: "'אני נראָה לי פה חיק הטבע'", הוא מצטט את אם־הכלה, מקפיד לנקד את שגיאת הלשון שלה, את הפער העקרוני והמעמדי בינו ובינה.

     

    אם לרגע שלו יכול להזכיר כאן את ילדם האבוד של מיץ פטל וארצ'י בנקר - בהמשך הקריאה מהדהדת מעשיית ''הענק וגנו'' של אוסקר וויילד. בתחילת הספר, ההומור של שלו, הלגלגנות וביקורת התרבות שלו, הסלידה מפולשים טרחנים ומסיגי גבול, יוצרים לפעמים רושם חמוץ ונוקשה. במידה מסוימת, הספר מאפשר לשלו צורה אידיאלית של אירוח: הזמנה כתובה, אינטימית־מרוחקת, לקוראים לבקר בגנו.

     

    ככל שהספר מתקדם, נדמה שמשהו בהומור נעשה פחות קפוץ, ובמקביל, ששלו מאפשר לביטויים של מלנכוליה ואבל להגיח בזהירות לפני השטח. החצבים האהובים עליו שבים ונקשרים לזיכרון, למנהגי אבלות ("נודע לי ששתילת חצבים בבתי קברות היא מנהג מקובל בקרב הערבים"). הגינה נדמית לפעמים לבית עלמין פרטי, לבית יתומים ("שלושה חודשים תמימים השקיתי את הבר מינן הזה").

     

    שלו מנסה לתאר כאן נוסחה משלו ל"שורשיות", למקומיות, לחומרים שהפכו אותו לבן בית בתרבות הישראלית, ועם השתנות הזמנים כמו הדפו אותו להתבצרות בוטנית. "על אף היותו יצור חי ונושם", שלו כותב על הצמח וספק על עצמו, "הוא לא יכול לשאת רגליים, לפרוש כנפיים, להילחם או לנוס". מעבר לכוחות הרס והשחתה במישור הפוליטי והתרבותי, שלו נוגע כאן בתחושה פשוטה ומעוררת הזדהות יותר: בדידות ופחד הקץ. "יום יבוא ואפסיק", הוא כותב, "אדם צריך לדעת את מגבלותיו ולהכיר בירידה של יכולתו עם הזמן, כך אפסיק יום אחד לכתוב ספרים וללכוד צפעים".

     

    אם לאורך הספר חוזר הניסיון למתוח קו מפריד בין עבודה דתית לעבודת הגינון, לקראת סופו, בדומה לענק במעשייה המתכסה צמחים, לנימפה שהאלים היוונים הפכו לצמח הדפנה - שלו עצמו מקצין את ההשוואה בין גאולה פרטית לגאולה צמחית. "אולי יזכור אלוהים את הלימון הטוב והזקן שלי, יפקוד אותנו ויחולל לנו נס", הוא מתאר עץ לימון על סף מותו, ומעיד בהמשך, "גם אני לימון מבוגר למדי".

     

    "גינת בר", מאיר שלו | הוצאת עם עובד | 246 עמודים

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""גינת בר": דיוקן עצמי של מאיר שלו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים