"הרמטכ"לים": אחורי הקלעים של הצבא

אם ראש הממשלה היה צופה בפרק הראשון של "הרמטכ"לים", ששודר אתמול (א', 21:00) בערוץ הראשון, אולי הוא לא היה נחפז כל כך להגן בכזה חירוף נפש על רשות השידור. לא בגלל איכות הסדרה - להיפך. באופן מוזר סדרות כמו "הרמטכ"לים" הם אולי אחת ההצדקות היחידות לקיומו של הערוץ.

כמו "שומרי הסף" לפניה, שעברה דרך ציר ראשי שב"כ, ל"רמטכ"לים" מתראיינים שישה גנרלים פלוס היסטוריונים, מקורבים וקרובי משפחה שמשלימים את התמונה לגבי כהונתם של ה-14 האחרים. דרך התפקיד המשמעותי הזה מבקשת "הרמטכ"לים" לענות על שאלה שהגששים שאלו פעם, ורבים שואלים עד היום - מה הביא אותנו הלום. היא עושה את זה באמצעות סקירה כרונולוגית - בפרק הראשון אנחנו מקבלים את הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, והבאים אחריו - יגאל ידין, חביבו של דוד בן גוריון, ואת האיש והמיתוס, משה דיין.

בניגוד מסוים ל"שומרי הסף", האישיות של האנשים שקיבלו על עצמם את תפקיד לשון הביניים בין הדרג המדיני לצבאי היא זו שעומדת במרכז הסדרה. אנחנו רגילים לחשוב על רמטכ"לים כעל עוטי דרגות שמשרתים מטרה נעלה קבועה ובלתי משתנה. מדהים לגלות עד כמה השאיפות האישיות ומבנה האישיות של כל רמטכ"ל משפיעות על מהלכים מדיניים וטקטיים שמנהל גוף עצום כמו צה"ל.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"The Voice": העונה שתרצו לשכוח

מיכל אנסקי צוהלת ושמחה. מדי

"טאבו": דרמה היסטורית אלימה ומשכנעת

גבי אשכנזי ב"הרמטכ"לים"

ידין ניסה - והצליח - להפוך את צה"ל לתמנון ששולח זרועות לכל התחומים במדינה, לא רק לחימה. דיין היה אסטרטג מוכשר אבל במקביל גם איש יחסי ציבור נמרץ, שידע איך לרשום על שמו הישגים ולהרחיק את עצמו מכישלונות. זה תומך בסיפור ש"הרמטכ"לים" מעוניינת לספר מכמה סיבות: זה הופך את הדמויות שאיישו את התפקיד התובעני הזה לאנושיות יותר, ונקודת המבט האישית מאפשרת הצצה לא קונבנציונלית לאחורי הקלעים של הרקמות הצה"ליות, שהיא לא בהכרח תלויית תפיסה פוליטית של שמאל (בוגד) וימין (פנאט); זה יתרון כי התפיסה הפוליטית נוגעת כמעט בכל היבט בשיח בתקופה שלנו, מגדירה כל מי שחי פה ומאוד לא סובלנית כלפי זליגות וחריגות.

משה יעלון. חמישה פרקים וגמרנו

לפחות בשלב הזה, "הרמטכ"לים" קצת פחות מובהקת פוליטית מ"שומרי הסף". אולי כיוון שהפרק הראשון מתמקד באירועים שליוו את קום המדינה ומבצע קדש, שקרו ממש מזמן, אפילו לפני שביבי הפך ראש ממשלה. התחושה היא שקל לנו לשפוט אירועים שקרו אז וכבר נטמעו במרבץ המיתוסים שעליו גידלו אותנו. אלא שתוך כדי הצפייה הולך ומתבהר הקשר בין הזרעים שנטמנו אז ובין האתגרים שעם הנצח מתמודד איתם היום. משה דיין היה זה שהשריש את המעבר שהיום נראה לנו כל כך טבעי מצמרת צה"ל לחיים הפוליטיים. פעולות התגמול הראשונות מתחברות לפעולות "תג מחיר".

הטבח בכפר קאסם מתכתב עם אלאור אזריה, והנה אולי ההבדל בין תקופת בן גוריון, שיאן ראשות הממשלה לשעבר, ובין זמננו אנו: שיר של נתן אלתרמן שהתריע על

הכשלים הערכיים של חיילי צה"ל ב"טור השביעי", ומתאר חייל צעיר שמחליט "לנסות" את המקלע שלו על עוברי אורח ערבים, חולק למפקדים לפי הוראה של בן גוריון, כמסר ללוחמים. היום השיר הזה נלמד במסלול הכשרה בבה"ד 1, אבל הפרשנות שהוא מקבל שונה לחלוטין מהמקור, וזה מן הסתם לא ישתנה כשהילדים שהתחפשו לאלאור אזריה בפורים האחרון יגיעו לשם בשנים הבאות.

הקשר בין פודיום הרמטכ"ל למאבקים הנוכחיים מן הסתם ילך ויתחזק ככל שהפרקים יתקדמו. זה לא יהיה פשוט - קל יותר להסתכל אחורה מאשר להביט אל ההווה. תהיו חזקים, חמישה פרקים וגמרנו, ואם זה יהיה ממש קשה נדאג שטראמפ ירים אליכם טלפון בפרסומות.