אני הגרוש המוזר הזה שמתקשה להתהולל
בנאדם יוצא אחרי 18 שנים מונוגמיות לחלוטין עם אותה אישה ואותו טעם וריח ותחושה, ואותן שלוש-ארבע תנוחות במיטה. לא הגיוני להניח שאותו אדם יעוף מעל הבופה שמונח לפניו, ורק יחכה להעמיס? הגיוני, נכון. אבל ממתי להיגיון יש איזושהי נגיעה אליי ולחיים שלי?
עולם ההיכרויות של הגרושים הוא כמו בופה ענקי ופסיכי כזה, כמו שאנחנו אוהבים. ובתוך כל השפע ההיסטרי יש שלושה סוגים של טיפוסים: אלו שכמו בנופש השנתי של ועד העובדים במלון באילת, טורפים ככל יכולתם (ועוד לוקחים כמה סנדוויצ'ים לאחר כך), אלו שאוכלים במידה עד ששבעו, ויש את הסוג השלישי (להלן: אני), שמביטים מהצד וכמו איזו ציפור קטנה ואנורקטית בין כל היונים המפוטמות, לוקחים מדי חצי שנה ביס קטן וחוזרים אל העץ כדי להשקיף מהצד, בזמן שהם מנסים להבין אם הם באמת לא רעבים או שהם סתם מתביישים.
כציפור אנורקטית יש לי נטייה להתבונן מהצד באותן יונים שמנמנות, אלו מהסוג הראשון שצוללות לתוך השפע הזה בקפיצת ראש (ולפעמים גם מתקשות אחר כך להוציא את הראש מתוך המים). אותם גברים ונשים שיוצאים, משלל סיבות הגיוניות יותר או פחות, למה שהוא לא פחות ממסע הוללות, כזה שאמור לעשות די נעים לאגו, כך מספרות האגדות. מסעות הציד האלו יכולים להימשך גם שנה אצל ההולל הממוצע, כשבמהלכם העסק עלול להפוך למבלבל. חברה גרושה שטרפה את הבופה במשך שנה, סיפרה לי שלקראת סוף המסע היא כבר לא הייתה סגורה על השמות של אותם פרטנרים מזדמנים ונטולי משמעות. "אפילו יין לא הייתי מציעה להם, כדי שאחר כך הם לא ירצו לישון כאן". הגיוני סך הכל, בצורה עקומה שכזאת.
להיות ציפור אנורקטית זה עסק מבלבל. מהיום בו "התרווקתי" באמצע החיים ו"יצאתי אל השוק", אני מחפש את דרכי בתוך הבופה המשוגע הזה, שבו כולם מכירים את כולם, או עשו את כולם. מחפש את מה שנכון לי, ועדיין תוהה אם הדרך שלי היא באמת דרך, או שסתם התיישבתי על ענף בצד ואין שום היגיון בדרך שלי מלבד הפחד וההימנעות מלהסתער על החיים. "תנפח כבר את בלון האגו שלך", מנסה לדרבן אותי חברה חדשה. "אם תלך על זה, אני מבטיחה לך שתראה כמה נשים היו רוצות להיות איתך", אומרת חברת פייסבוק אחרת. כאילו שיש לזה איזושהי משמעות.
אבל מסתבר שאני לא בענייני ניפוח בלונים, או אגו. לקח לי זמן להבין את זה, אפילו שכבר מההתחלה התשובה הייתה מונחת לי מול הפרצוף. הכל גם יכול היה להיות הרבה יותר פשוט אם לא הייתי מתעקש תמיד להבין את הדברים רק אחרי שהלכתי את הדרך הכי מפותלת שאפשר. תחשבו על זה רגע - בנאדם יוצא אחרי 18 שנים מונוגמיות לחלוטין עם אותה אישה ואותו טעם וריח ותחושה, ואותן שלוש-ארבע תנוחות במיטה. לא הגיוני להניח שאותו אדם יעוף מעל הבופה שמונח לפניו ורק יחכה להעמיס? שייהנה מהעולם החדש שמחכה לו כאילו היה מגלה ארצות שמצא את עצמו על פתחה של טריטוריה חדשה, לא מוכרת ומלאה באפשרויות מלהיבות? הגיוני, נכון. אבל ממתי להיגיון יש איזושהי נגיעה אלי ולחיים שלי?
וככה, מיד לאחר שהחיים חישבו עבורי את המסלול מחדש, במקום לצאת למסע התעלסות שעושה נעים ומחליק פצעים, בחרתי לצלול דווקא אל רומן קצר וסופר עמוק עם אקסית מיתולוגית מלפני 20 שנה. הכי רחוק שאפשר מריבאונד קלאסי. רומן כזה שהוציא ממני את כל אותם החלקים שגרושתי חיכתה להם במשך חצי חיים בסבלנות ראויה להערכה. יצא ערן שרוצה לתקשר, ערן רומנטי כזה שמבקש קירבה ונשבר לו לפנטז על החיים לבד במערה. הכל יצא עם אותה מיתולוגית, זו שהייתה סוג של צל עבור גרושתי במשך שנים. אין, אירוניה היא חתיכת קלפטע.
אך כשזה נגמר, התחילה הדרך המגומגמת-מבולבלת של אותה ציפור אנורקטית, זאת שמלקטת לה פירור פה ופירור שם. שיושבת על הענף בצד ומנסה להחליט אם הגיע הזמן להצטרף אל כולם למשחק. כך ליקטתי כמה נשים על הדרך, בין כל אותן רבות אחרות מהן נמנעתי והתחמקתי. הייתה את ההיא שהיה לנו בערך אפס מכנה משותף, שלא לדבר על אפס משיכה, ובכל זאת איכשהו מצאתי את עצמי איתה לרגע קט, בלי סיבה הגיונית מלבד ההתרגשות שמשהו קורה סופסוף אחרי חצי שנה של התחפרות במאורה החנוקה שלי. אחריה הייתה את הג'ינג'ית היפהפייה, זאת שלמרות שזה לא באמת התחבר לנו, איכשהו קרה שהיא הגיעה, שכבה איתי והלכה.
אחר כך עברה כמעט שנה של לבד, עד שהגיעה המגניבה מהצפון, זאת שנסעתי עד אליה באמצע הלילה. היא הייתה הרבה יותר חכמה ממני ואני הצלחתי לצאת אידיוט מוחלט איתה. כמה חודשים אחריה הגיעה עוד אחת, זאת שהתאהבה בי עוד לפני שהספקתי להגיד שלום, רק כדי למצוא רגע אחרי שנסתי על נפשי, את אהבת חייה הנוכחית. ובין מעט הנשים הללו, על הרגעים שחלקנו יחד וכל אותם משפטי "תתחיל לעוף" ששמעתי ואני עדיין שומע מנשים עם כוונות טובות, חלחלה בי ההבנה שאני לא בענייני ניפוח האגו או סתם פאן. מה לי ולפאן? בחייאת. אולי אני קצת שמרן (או סתם פוץ), אבל כשאישה שאני לא ממש מכיר מסובבת אלי את ישבנה במהלך הסקס הראשון, אני קצת נרתע.
איפשהו במהלך הדרך המגומגמת שלי, הבנתי שאני לא הטיפוס לסתם סקס. שזה לא עובד לי העסק הזה, שזה מרגיש קר ומנוכר. גם אם פרושה מעל כל זה שמיכה נעימה של תשוקה. בפעם הראשונה שעשיתי סקס בלי חיבור אמיתי, אשכרה הרגשתי מנוצל, אבל גם מנצל. הבנתי אז, שאחרי 18 שנים של סקס מונוגמי, כזה שבא והולך בגלים לאורך השנים על פי מידת החיבור בין בעל לאישה, אני כבר מאולף. כבר בנוי רק למה שהיה עם אותה מיתולוגית, לסקס שהוא הרבה יותר מסקס. למגע עם נוכחות והקשבה ועיניים פקוחות שרוצות לראות ולהרגיש, שרוצות להיות. סקס שהוא כמעט חוויה רוחנית.
ובין אותן חוויות לתובנות שאני לא מתכוון להתקשקש עם נשים רק בשביל סקס, הבנתי גם מה בעצם אני רוצה. הבנתי שאיפשהו בתודעה המסתבכת שלי יושב לו איזה חזון על אהבה גדולה שמחכה לי בדרך. כזאת שתהיה הדבר האמיתי. הבנתי שאני לא רוצה לטעום ולחוות ולעוף על הבופה. אני רוצה רק אחת, גם אם זה אומר שעלי לחכות לה בבדידות יחסית. טוב, זה קצת מביך, אבל הבנתי שמה שאני בעצם רוצה הוא תמצית הקלישאה על אהבה ענקית ורומנטית - להסתכל לה בעיניים, לקום איתה בבוקר ולעשות לה ילד. אני רוצה לרקוד איתה על המרפסת לאור ירח. רוצה את ה"הפי-אנד" מהאגדות. אז בסדר, אני קלישאה, ואני יכול לחיות עם זה, נראה לי. לפחות כל עוד אני עדיין מצליח לשכנע את עצמי שהדרך הזאת תוביל אותה אליה, ולא לזקנה גלמודה ומלאת חרטות על הבופה שפספסתי.
