קמה בבוקר וקולטת שנדפקתי. איזה יום היום בכלל? לא ראשון? כבר שלישי? לאיפה נעלם שני? השעון המעורר לא היה צריך להעיר אותי בכלל, כי לא ישנתי שבוע. אולי שעתיים בלילה. עובדת על הצגה חדשה. מחכים לי בתיאטרון. אוף, גם הפעם אאחר. חיכיתי כל כך הרבה זמן שזה יקרה, מאז שאני ילדה חלמתי לכתוב קברט רוק, וגם ככה אני לייט בלומר.
בדרך החוצה, עוד לפני שהספקתי להגיד שלום לכוס קפה, כי לעזאזל קפה, מגשימים עכשיו חלום — פתאום ריח מוזר. מה זה? מה מסריח פה ככה? אצלנו בבית יש רובוט במקום אמא. הוא גם שואב את הלכלוך שהיא עושה וגם הרבה יותר מצודד למראה. אין מצב שהוא החמיץ ערימה של זבל אורגני.
נכנסת לאוטו. רק אז אני מבינה שהריח בכלל בא ממני. זיכרון קלוש חוזר אליי מהלילה הקצר שעברתי, שבו סיימתי לעבוד באולפן בארבע בבוקר, בארבע וחצי השתחלתי בקושי בין נועם לשני ילדים, שלמרות שהם קטנים, תופסים יותר מקום ממנו על מזרן זוגי, ובחמש אורי עשה עליי פיפי. כמו שמגיע לי.
חוזרת שוב הביתה, חייבת להחליף גם בגדים, וגם סדין. טוב, נחליף רק בגדים. מחליפה למשהו שכמעט עולה עליי ועפה משם על טיל ישר לפקקים של הבוקר. איזה כיף לגור במושב. רצית איכות חיים — ואין לך חיים.
הודעה מסבתא. מישהו צריך לקחת אותה דחוף־דחוף עוד מעט למרכז לקשיש. יש שם חוג ברידג' עם הבנות של כרם התימנים. מזמינה גט טקסי. לא פשוט לתפוס מונית פנויה. פרסומת לבר רפאלי מזכירה לי שלא אכלתי מאתמול בלילה. זאת דווקא בשורה טובה. דיכאון/ לחץ/ מצבי קיצון מתבטאים אצלי באחד משני אופנים, חוסר תיאבון או עודף. ועודפים לא חסר לי. שמחה שהפעם איבדתי אותו. דווקא לא רע להיות טרודה, והיי, אם אני אמשיך בקצב הזה, אולי אפילו הג'ינס יפסיק לעשות לי נמק במותן.
למה אני לא פותחת כפתור? זה רק אני עכשיו לבד באוטו. הו, כמה טוב לנשום סוף־סוף. מזמן לא עשיתי את זה. רק איפה מוצאים חניה בעיר הזאת? אצלנו במושב של איכות החיים, יש יותר מקום חניה ממכוניות, אבל אין שם את תל־אביב.
הייתי צריכה לחנות בבית ולבוא ברגל. אופס, ראיתי פה בפינה חניה של אופניים. מה זה החוצפה הזאת בכלל? למה בדיוק מגיע לרוכבי האופניים חניה, ועוד בלב העיר? כל מטר בעיר הזאת הוא פריבילגיה, ולהם הרי כבר יש את הפריבילגיה של החיסכון בפקקים, ואת זה שהם תל־אביבים ובטח רווקים, ועוד רזים כי כל היום הם רק רוכבים על אופניים!
חונה להם על המוח. סליחה? הרי בטח ישנתם טוב הלילה. אף אחד לא עשה עליכם פיפי בחמש לפנות בוקר. בערך אז, כשאני מנסה להידחק בין שני זוגות אופניים בלי כיסא, שנראים יותר כמו דחלילים, מגיעה ההודעה. "קרן, מה קורה עם הטור השבוע?"
מגיעה לתיאטרון מודאגת. השחקניות כבר עובדות על השיר ומקללות אותי בסתר. כל כך הרבה קולות, וכל כך מורכבים, אבל מבעד למבטי השטנה אני יודעת שהן אוהבות אותי. אחרת כבר מזמן היו הולכות, כי תקעו אותנו לעשות חזרות בלובי.
מתמקמת ליד הפסנתר שהפדל שלו דפוק. דופקת דו מז'ור טוב כדי להתחיל את היום באקורד אופטימי, למרות שהסיכויים נגדנו, ומקבלת עוד הודעה מהעורכת. המז'ור של הבוקר עוד רגע נהיה מינור מוקטן. יאללה. מתחילה לשיר. נותנת אקורד, בועטת בפדל ומסמנת להן לקחת אוויר, פתאום "ווובווובוו" רעש של מפוח. לא שומעים את הסולו של אפרת. זה בגלל שהמנקה בדיוק התחילה לשאוב סביבנו את השטיח בפואיה. בכל זאת, קהל יגיע בערב לצרוך פה תרבות.
לקחנו הפסקה. עוד לא התחלנו, אבל אי־אפשר לעבוד ברעש הזה ולאחרונה גם קצת חזרתי לעשן. מה זה קצת ניקוטין אל מול טורים לא פתורים? גם ככה הוא ייבלע בין כל ההתמכרויות האחרות.
מדליקה אותה ומכבה. סיגריות זה רע. הודעה נכנסת. יש. קיבלתי ארכה להגשת הטור, שזה חדשות מעולות כי ככה אני יכולה לסיים את החזרה, עם הלשון בחוץ, ולרוץ מיד לנמל התעופה!
תוך כדי הטיסה אני שואלת את עצמי: מה את עושה? תאטי קצת את הקצב, קרן, משוגעת — אבל יודעת שאין סיכוי. זה עניין של אופי, וזה המצב הכי שפוי שלי. אחרת אני מתה משעמום.
אם נועם נולד צב, אני ארנבת. אם לו יש בית על הגב, אז לי יש שבשבת. כשהוא ישן בלילות, אני כותבת. הוא גם ממש אוהב כוסברה, יכול לאכול אותה ככה, בצרור. ואני בכל זאת אוהבת אותו.
בדיוק עכשיו, כשהמטוס כמעט עומד לנחות, אני קולטת שלא הייתה לי חרדת טיסות הפעם. זה נס. לא רעדתי, לא נפרדתי מהחיים, לא התאבלתי על קברט שעוד לא הספקתי לכתוב, וכבר: הנה היא התרסקה מעל אילת. פשוט עברתי את זה בקלות. היה לי קל. הקושי מקל עליי! כי להיות עסוק במשהו או במישהו אחר, זאת הסחת הדעת המושלמת שלנו מעצמנו. הייתי ממשיכה, אבל הבטרייה תכף נגמרת. גם הסוללה שלי צריכה טעינה, אז אני מקווה לישון הלילה כמו שצריך, או לפחות שלא יגנבו לי את השמיכה. וולקאם טו אילת. זו הייתה נחיתה לא פשוטה אבל לפחות הבנתי משהו. זאת התקופה הכי מאושרת בחיי!
קמה מהמושב במטוס עם הטלפון ביד וקולטת את המבט של האישה ממול. איזה זמרות מרושעות בחרתי. הן עוד ישלמו על זה בקולות שניים. איך אף אחת לא אמרה לי בחזרות שהכפתור שלי נשאר פתוח?
