שתף קטע נבחר

סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הפרה שבחדר": למי שנמשך לטבעונות
    למה אין לנו שום בעיה לאכול סטייק, אבל אנחנו מתחלחלים מתרבויות שבהן זוללים כלבים, אשכי כבש או עכבישים מטוגנים? ספרה של מלאני ג'וי משלב טיעונים הגיוניים ויעילים נגד תעשיית הבשר ומידע קשה לעיכול. יש בכוחו לשכנע אנשים לשנות הרגלים - השאלה היא אם הם יסכימו לפתוח אותו

    מי שיאזין מבעד לדלת לקולות העולים מדירתי יוכל לדמיין שיש תינוק בבית: מדי פעם נשמעים קולות פוצי־מוצי האופייניים להורים צעירים. אבל בתי ובני כבר מזמן אינם ילדים קטנים. יש ילדה אחרת בבית: כלבה בת שלוש.

     

    במקום אחר היו מכים אותה, כולאים אותה, ולבסוף אוכלים אותה, יחד עם מיליוני כלבים אחרים. בספרה "הפרה שבחדר: הפסיכולוגיה של אכילת בשר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד. מאנגלית: דבי אילון) מתארת מלאני ג'וי למשל את גורלם של כלבים בקוריאה הדרומית.

    "הפרה שבחדר". הנחת המוצא של ג'וי היא שאכפת לנו מבעלי חיים (עטיפת הספר)
    "הפרה שבחדר". הנחת המוצא של ג'וי היא שאכפת לנו מבעלי חיים(עטיפת הספר)

    איני יכול להעתיק ולצטט את הפסקאות האלה. אצבעותיי רועדות על המקלדת. ג'וי מתארת הרגלי אכילת בעלי חיים אחרים שאצל רובנו תעורר חלחלה: עכבישים מטוגנים (מעדן קמבודי), אשכי כבש (חטיף איסלנדי) ועוד. הנקודה ברורה: הבחירות שלנו מה לאכול וממה להימנע אינן קשורות לתכונה טבעית, פנימית, של בעלי חיים. הן החלטות שנובעות מתרבות ומחינוך. לא צריך להרחיק עד קוריאה: שלום עליכם תיאר את גורלו של כלב בעיירה יהודית במאה ה־19. אמנם לא אוכלים אותו (הוא לא כשר), אבל מתעללים בו קשות: "להכותו, לדחותו או לשפוך עליו שופכין - היה נחשב בעיני האנשים כמעט למצווה גדולה".

     

    הנחת המוצא של מלאני ג'וי היא ש"אכפת לנו מבעלי חיים". מלבד סדיסטים, "משהו בנפשם של רוב אוכלי הבשר והביצים ושותי החלב ינוע למראה בית מטבחיים", למשמע זעקות של פרה שתינוקה הופרד ממנה, או לידיעה כי בכל יום נגרסים 15,000 אפרוחים במסגרת תעשיית הביצים הישראלית. "עוד לא ראיתי אדם אחד שאינו מתכווץ כאשר מראים לו מראות מן השחיטה". ולמרות כל זה, "אנחנו אוכלים אותם". הסתירה המדהימה הזאת מתאפשרת מכוח מערכים תרבותיים ופסיכולוגיים שונים, שהספר מתאר בצורה מפורטת. הכלי העיקרי של המערכת שמאפשרת לאנשים לצרוך את תעשיית הסבל - ובלשונה של חביבה פדיה, בספרה 'בעין החתול', "לאכול את כל הבכי הזה" - הוא "אִלחוש נפשי".

     

    אלחוש הוא הרדמה מקומית, כמו בעת עקירת שן: אנחנו מרדימים חלק בנפש ונוגסים בקציצה המלאה בבכי. ההרדמה המקומית הזאת מתרחשת מדי יום ביומו, מהחלב של הקפה בבוקר, דרך השניצל של ארוחת הצהריים, ועד "ביצת העין" של הערב. עוד ועוד זריקות הרדמה מקומיות, עד שכבר לא ברור מה ער ומה רדום בנפש הלועסת. אלחוש נפשי, מסבירה ג'וי - פסיכולוגית חברתית ופעילה טבעונית - הוא לפעמים מעשה הכרחי. זהו מנגנון הגנה, כמו הדחקה או הכחשה, שמאפשר לנו לנסוע במהירות גבוהה, מוגנים בקופסת פח וכרית מתנפחת. אנחנו מרדימים את החרדה ולוחצים על הגז. הבעיה היא שבכל הנוגע ל"אכילת הבכי" זוהי הרדמה מקומית שלא משמשת להגן עלינו מפני שיתוק, אלא הרדמה מקומית שמאפשרת לנו לנהוג באלימות. הרדמה מקומית שמאפשרת לנהגים אלימים להשתולל על הכביש. מבחינת בעלי החיים, המין האנושי הוא נהג דורס.

     

    הדבר המוזר הוא שהיום אנחנו יודעים שאכילת מוצרים מהחי מזיקה לנו. כפי שכותב יובל נח הררי בהקדמתו לספר, "לאדם הממוצע יש סיכוי גבוה בהרבה למות מאכילת יתר במקדונלד'ס מאשר בפיגוע". המחקרים בכיוון זה מתרבים, אבל אין צורך במחקרים - השיפור בבדיקות הדם ובהרגשה הכללית אחרי כמה חודשים של טבעונות הוא ברור. תעשיית המזון משווקת את הבכי כתענוג, אבל אין תענוג בתופת של החיות, כמו שאין תענוג בטרשת עורקים.

     

    הכלי העיקרי של תעשיית מוצרי הבכי הוא "אי־נראות". יפה עשו עורכות הספר שהתאימו אותו לישראל: "אף על פי

    שבישראל מַרְבּים, מגדלים והורגים 230 מיליון בעלי חיים בשנה, רובנו לא רואים אף פעם אפילו חלק קטן מתהליך הייצור של הבשר". בעולם כולו הורגת תעשיית הבכי "75 מיליארד בעלי חיים" בשנה. זו כמות מטורפת. בגלקסיית שביל החלב (לפי הערכות ממעיטות) יש כמאה מיליארד כוכבים. האדם יוצר עינוי בממדים אסטרונומיים.

     

    ג'וי מתארת שלוש "מילות קסם" שמאפשרות לאנשים הגונים לחיות בשלום עם צריכת הבכי. אכילת בכי היא "נורמלית, טבעית והכרחית". כך הוצדקה מניעת זכות הצבעה מנשים: הרי זה נורמלי וטבעי שגברים ינהלו את העולם, לא? כך הוצדקה עבדות: הרי לכלכלה הכרחי ניצול של אנשים מסוימים, לא?

     

    מי שגדל כמוני, בשנות ה־70, ולא הכיר אפילו טבעוני אחד, יודע שמשהו מתחיל לזוז. 'הפרה שבחדר' - שמשלב טיעונים רציונליים ותרגילים מחשבתיים יעילים עם מידע קשה לעיכול - מצטרף לכמה ספרים שמחוללים מהפכה בלא מעט לבבות בשנים האחרונות. אני חושב שיש בכוחו לשכנע אנשים לשנות את הרגליהם. השאלה אם הם יפתחו אותו. בדיוק כפי שקל להם לא לראות את סבל החיות, יקל עליהם לא לראות את הספר. לכן, 'הפרה שבחדר' הוא ספר למתלבטים. ככזה, זהו ספר חיוני, אבל אפשר גם לקצר את הדרך: גשו לרפת או ללול, והביטו באפרוח או בעגל לדקה אחת בלבד.

     

    פורסם במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הפרה שבחדר": למי שנמשך לטבעונות "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים