החברים של טביב / פלג בחמישי
ראשי הקבוצות נזעקו לתמוך בבעלים של בית"ר ירושלים, אך לא התרגשו ממעלליו הפליליים ומהקומבינות הידועות שלו. וגם: הסוף לכאבי הראש בשידורים מאנגליה
הצבועים
הסולידריות המגוחכת של הבעלים
וואו, כמה שזה מחמם את הלב! ראשי קבוצות בליגת העל הביעו תמיכה במאבקו של אלי טביב נגד בית הדין, שהפחית לבית"ר ירושלים שתי נקודות בשל קריאות גזעניות של אוהדיה.
בין הנזעקים היו יעקב שחר ממכבי חיפה, איזי שרצקי מקריית־שמונה, יואב כץ מהפועל חיפה, סתיו שחם מכפר־סבא ואפילו מוחמד אבו־יונס מבני סכנין. גם הפועל באר-שבע של אלונה ברקת שלחה מכתב. בלט בהיעדרו מיץ' גולדהאר, שלא מתגורר בשכונה.
ברור, הפחתת נקודות היא עונש אנטי־ספורטיבי שעבר זמנו. אבל ראשי המועדונים, להזכירכם, חברים במינהלת הליגה ויש להם מהלכים בהתאחדות. הם, בניגוד לכולנו, יכולים להעלות הצעות חלופיות למיגור הגזענות ולפעול לשינוי התקנון, אך מעדיפים להעביר מסרים בתקשורת ולתקוף את בתי הדין. כשבעלי בית"ר נכנע לצו החשוך ביציעים ("בית"ר טהורה לעד"), הקולגות מליגת העל לא מתארגנות למאבקים מתוקשרים. כשהוא מתבכיין על העונש, הם מתעוררים. דרך שתי הנקודות שהופחתו עובר קו עקום אחד, של פופוליזם.
בניגוד לקומדיית המצבים בכיכובו של נאור ציון, ה"חברים של טביב" נוטים להיעלם בפרקים חשובים. מדוע לא נשמע קולם כשבית משפט השלום הרשיע אותו בפציעה בנסיבות מחמירות, בהשמדת ראיות ובשיבוש הליכי משפט? למה לא נזעקו כאשר נדחה ערעורו במחוזי, והשופט הדגיש את הצורך "להשמיע מסר ברור וצלול לגינוי האלימות על כל סוגיה"? נגד אלימות של בעלים לא צריך לאחד כוחות?
טביב, מצידו, צוחק על כולם, ויש לו שיטה: להגיש ערעורים ולשחק על זמן. כך היה כשהורשע בבית המשפט, כשרשם העמותות קבע שאינו יכול לכהן בהנהלת ההתאחדות וכשהוועדה להעברת זכויות החליטה שעליו להתנתק מניהול המועדון.
לפני שבוע וחצי הודיעה רשות המסים כי בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של טביב, ואישר למע"מ לנהל נגדו הליכי גבייה מיוחדים בגין עסקת מכירתם של שלושה שחקנים מהפועל כפר-סבא להפועל ת"א ב-2009, תמורת 8 מיליון שקל. גם במקרה הזה, בעלי הקבוצות האחרים לא טענו שאדם עם קופת שרצים כזו עושה שירות גרוע לענף. אז מה אם הקולגה הרביץ, הורשע, קימבן ותיחמן? הוא תמיד מגיש ערעורים, ושלוותם אף פעם לא מתערערת. למרות שמדובר בטיפוס דוחה.
המהפכה
יש שידורים בלי דיבוב עברי!
בשבת צפיתי במשחק בין מנצ'סטר סיטי לליברפול ב"ספורט2", ושיפשפתי עיניים: בתחתית המסך הופיעה כוכבית שבישרה: "זמין בשפת מקור". ואכן, לחיצה על הכפתור הצהוב בשלט הפכה את חוויית הצפייה למושלמת. שדר אנגלי מקצועי ליווה את המשחק בלי צעקות וברבורי סרק בעברית, וללא מקדחה שנקראת פרשן. איזה כיף.
גם בשישי בערב, במשחק בין לידס לברייטון, נצצה אותה כוכבית שיעילה הרבה יותר מנורופן, אופטלגין ואקמול. כל מה שצריך הוא ממיר מתאים, והשידור משתדרג פלאים. זו מהפכה היסטורית, שכמותה לא זכורה בטלוויזיה שלנו מאז המצאת ה"אנטי-מחיקון", שאיפשר לצפות בשידורי צבע בשנות ה-70.
על השינוי המתבשל נכתב כאן כבר בחודש שעבר, והאמת? גם אני לא האמנתי שהוא יתגשם כל כך מהר. הרי בערוצים השונים הרגילו אותנו לפטפטת בלי פוסקת, כאילו שהשדר והפרשן הם ההצגה המרכזית והשחקנים משמשים כתפאורה. עם זאת, חשוב להבהיר, האופציה לשידור גם בעברית עדיין קיימת. בצ'רלטון פשוט מאפשרים לנו לבחור.
עכשיו נראה אם גם לערוצים האחרים יהיה את האומץ להשאיר את ההחלטה לצופים. בינתיים, בליגת האלופות למשל, תוכלו רק לדמיין איך זה ליהנות ממשחק בלי השדר שמעיר את השכנים בכל ערבוביה ברחבה, וללא הפרשן שכאשר מפענחים מה הוא אומר מבינים שהוא ממציא. השדר האנגלי לא גער ביורגן קלופ על ניהול המשחק, לא הסביר לקון אגוארו איך בועטים, והכי חשוב, כשהחמיא לשחקן לא חשדת לרגע שמדובר בלקוח מהסוכנות שלו.
ויש למהפכה עוד יתרון חשוב: לימוד שפה. איך כתב לי צופה אדוק במשחקי הפרמייר-ליג: "חשיפה מתמשכת של ילדים וצעירים לשפה האנגלית, מתוך רצון, זאת תרומה שקשה לכמת". ממש ככה. מי מאיתנו לא למד כמה מלים בערבית משידורי הספורט בערוץ הממלכתי, וכמה צופים וצופות החלו לדבר ספרדית בזכות התמכרות לטלנובלות בערוץ "ויוה".
במקרה של ויתור על פרשנים שהם גם כדורגלני עבר, הרווח יהיה בדרך כלל כפול. לא רק שהצופים ילמדו אנגלית, הם גם לא ייחשפו לשיבושים בעברית.
הטור המלא מתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
