חזון העצמות
הטוקבק הראשון שקרן פלס קיבלה בחייה טילטל אותה. גם השני. אז למה היא מודה לטוקבקיסט האלמוני
"קרן פלס דאבה" (אנונימי)
הטוקבק הראשון שקיבלתי בחיי היה מבחינתי הראשון בפלנטה. עד אז כמעט לא ידעתי שנשקפת סכנה כזאת, שם למטה, במרתפי הכתבות הצבעוניות. בערך כשאני הושקתי, הושק גם הטרנד, אבל בתמימותי הסתובבתי כמה חודשים חופשייה לגמרי בג'ונגל הזה של הרשת, כאילו אין חיות טורפות.
חשבתי שכולם אוהבים את כולם. בעיקר אותי. ושאלה שלא, ממש מתאמצים להסתיר את זה. כדי שלא איעלב. אמא שלי, כמו אמא של ג'רי סיינפלד, לא הבינה איך אפשר שלא לאהוב את פאר היצירה שלה. כל זיוף שלי היה פיוט. גם תמיד הייתי רזה. אם במקרה שקלתי קצת יותר, המציאו לי שיש לי עצמות כבדות.
לפני עשר שנים הופקעתי. הפכתי לנחלת הכלל, וכבר היה פחות מתאים, למשל, לא להסתרק. עדיין לא הסתרקתי. יום אחד התפרסמה תמונה שלי, פפראצי, לא מסורקת. טיול שגרתי שלי ברחוב הפך לחדשות, עמוד ראשי ב־ynet. דווקא זווית לא ממש פלס, אבל בואו נסתכל על הצד החיובי: יודעים מי אני. אם אלה החיים, אמרתי לעצמי, טוב שלפחות לבשת שחור. קשה לטעות עם שחור.
טעות! מתברר שאפשר לטעות עם כל צבע, כשיש מספיק טעם רע.
למזלי, למרות הבד הלא מחמיא שנדבק לבטן הפחות מחמיאה, דווקא נראיתי לא רע. לא אנג'לינה ג'ולי. אבל לגמרי ראויה ללפחות לילה אחד עם בראד. איפה הוא, אגב? הם עדיין פרודים?
קראתי לחבר שלי לבוא מהר־מהר למסך. בתולת פפראצי שכמוני עברה את החדירה הראשונה לפרטיות ממש בסדר גמור וגיליתי בגרות. אז מה אם זה לא מושלם? אני שלמה עם מי שאני. שנינו התלהבנו מזה שיש לו חברה מפורסמת, והוא הלך, נלהב, לראות כדורגל אצל חבר אנונימי ורזה.
כשגוללתי את העמוד למטה, חיכתה לי שם רשימת המתנה של שעות. מאות טוקבקים עומדים בטור רק כדי לשמח אותי. איזה מדהים האינטרנט הזה. כמה חברים יש לי פה! מי ידע? צדקה אמא של ג'רי, באמת, איך אפשר שלא לאהוב אותי. בשביל לקרוא את כל הברכות של כולם אצטרך לקחת פגרה.
ככה, כשאני יושבת שם לגמרי לבדי, חשופה למציאות, עשיתי את הטעות הראשונה שלי כישות ציבורית, אחרי בחירת הבגד, וקראתי את הטוקבק הראשון שלי. היה כתוב בו: "קרן פלס דאבה". דאבה עם אל"ף. כלומר גרסה קצת יותר מורחבת מהדבה הרגילה. אז מתברר שלא רק העצמות כבדות.
חטפתי שוק. ועוד שוק כבדה. אבל אז ראיתי שמישהו כתב תגובה. התרגשתי לקרוא אותה. הטוקבק השני שקיבלתי בחיי יצא להגנתי. מי שכתב את זה כעס. "סליחה???" אלף סימני שאלה, סימני קריאה ושאר סימני פיסוק אקראיים, "מדובר באישה! זמרת!> יוצרת@@@ בן אדם, חרוצה, מקסימה... לא יודע על מה אתה מדבר %$? דווקא אחלה דאבה!!!"
הייתי קצת בדיכאון. הוא כנראה ממש הרגיש שאני זקוקה לחילוץ, אם ככה הוא הזיע בשבילי.
המשאית שקעה בבוץ. על כל עצמותיה. סיפרתי לו בלילה. והוא הסתכל לי בעיניים ושנינו חייכנו. אחר כך שתינו קצת יין. הוא הסמיק כי העמקתי את המחשוף. שתיקה מביכה נעימה כזאת גרמה ללב שלי לדפוק ממש מהר, ועשיתי לו את הזווית הזאת, נו, אתם יודעים, עם הצוואר מתוח, לבטל קפלים, ופזילת חן מזוגגת שתמיד עובדת על בנים. הרגשתי שהוא אהבת חיי. הבראד שלי. אז העזתי לשאול. בלחישה, "תגיד, על מה אתה חושב עכשיו?" הוא השיב בשיא הרצינות: "אני חושב שאת צריכה דיאטה".
ולך, הטוקבקיסט שפינק את הדאבה שלי באל"ף נוספת, אני רק רוצה לומר תודה, כי בזכותך יש לי קטע קישור כל הופעה, והקהל ואני מתגלגלים יחד מצחוק על חשבוני. אנחנו השמנמנות תמיד מתגלגלות. ולמה להיתקע? הרי ברור שתמיד יהיה את הילד־כאפות הזה בגן, שיצביע ויאמר לך "נה־נה־בננה". זה אפילו לא חשוב אם כתוב בפנים דאבה או גויאבה. כשרזיתי, אתה או שכמותך כתבתם שזה לא מחמיא לי לפרצוף; כשלקחתי סטייליסט, טענתם שהתקלקלתי, וכל התל־אביביים האלה קורבנות אופנה. אז עזבתי את תל־אביב, ומבחינתך נהייתי משעממת.
החיסון נגד טוקבקים מטופשים הוא להיות ממש־ממש עסוקה. בוא'נה, מרוב שאני דאבה עסוקה, אין לי זמן לנשום או לאכול. לא קראתי טוקבק כבר כמה שנים טובות. ואלה היו שנים לא רעות בכלל!!!
אפילו מהחבר ההוא נגמלתי. מצאתי אחד טהור. שלם. שכשאני שואלת אותו, "על מה אתה חושב עכשיו?" הוא אומר לי: "עלייך".
