שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    8 רגשות האשם הכי נפוצים של הורים
    מרגישים לא בנוח לצאת לחופשות בחו"ל, מתייסרים על שעות עבודה רבות וחושבים שהם מזניחים כשהילדים יותר מדי זמן מול המסכים. קבלו את רגשות האשם שכמעט כל הורה מכיר, וגם - איך אפשר להתמודד איתם

    צריך להודות על האמת, ההורות מגיעה עם רגשות אשם כמו עסקת חבילה, ולא משנה כמה נתאמץ, נזיע, נשתדל, בסופו של יום תמיד נמצא על מה להתייסר. על זה שלא הקשבנו, צעקנו, כעסנו, שכחנו, איחרנו, ולפעמים נדמה שהדבר היחיד שאפשר להתנחם בו הוא שכולנו סובלים מהם.

     

    מדריך להורה המתייסר:

     

    חזרה לעבודה

    חופשת הלידה מסתיימת כשהם בני שלושה חודשים או אחרי תקופת הארכה, אבל בשלב מסוים אנחנו צריכות לחזור לעבודה ולהפקיד את הקטנטנים שלנו בידיים אחרות, וכמעט תמיד זה מרגיש כמו נטישה. "כואב לי הלב לעזוב אותו עכשיו", "הוא כזה קטן", "הוא יתגעגע", "הוא לא יבין איפה אני", "הוא בטח יחפש אותי כל הזמן".

     

    הפרידות בבוקר נראות כמו סרט תורכי, כשאנחנו מתקשות להיפרד מהילדים יותר מהם, ומרגישות זוועה. אבל הרי אין ברירה, זה צריך לקרות מתישהו, ובהנחה שהם נשארים בידיים טובות, צריך להבין שהם מסתגלים מהר יותר מאיתנו, שסביר להניח שהחרדה שלהם נובעת מהחרדה שלנו, להיכנס לפרופורציה ולזכור שזו לא נטישה ותכף נשוב.

    "כואב הלב לעזוב אותו" (צילום: shutterstock)
    "כואב הלב לעזוב אותו"(צילום: shutterstock)
     

    חופשה בלי הילדים

    כמה צידוקים אנחנו נותנים לעניין לפני שאנחנו מעזים להוציא את התוכנית לפועל. "זה סופשבוע מהעבודה, בלי הילדים", "הם בטח לא יזכרו, הם קטנים", "תהיה להם קייטנה אצל סבתא וסבא", "זה או גירושים או זה", "תינוקות סובלים בטיסה", "זה רק ליומיים".

     

    אנחנו מרגישים לא בסדר לצאת לחופשה בלעדיהם, "לזנוח" אותם מאחור, לחסוך מהם את התענוג של חופשה עם אמא ואבא ולהתרכז בעצמנו, אבל ביננו, חופשה עם הילדים לא תמיד מרגישה כמו חופשה. אנחנו זקוקים לחופשות כי הן פסק זמן מעולה להטעין את עצמנו ואת הזוגיות שלנו, ועדיף הורה מבסוט ומלא אנרגיה על פני הורה עייף ומתוסכל.

     

    קריירה

    אנחנו עובדים הרבה שעות מחוץ לבית, והילדים נמצאים לבד. אנחנו מתייסרים כי הם ילדי מפתח שצריכים לחמם לעצמם את האוכל, להכין שיעורי בית, להחזיר את האחים מהגן, ללכת ברגל לחוג ולהסתדר לגמרי לבד עד שאנחנו מגיעים הביתה.

     

    הילדים לא מרגישים לבד. הם מרגישים עצמאיים ובוגרים ובשם הפרופורציה, בבוקר הם בבית ספר ואחר הצהריים עם חברים, וסביר להניח שהם אפילו שמחים לקצת זמן לבד. הם גם יודעים שתכף נחזור הביתה "לחפור" להם.

     

    עוד בערוץ הורים:

    - שבוע לפני פסח - הילדים בחופש וההורים עובדים

    - אוטיזם: סימנים מקדימים שכדאי להכיר

    - בן 13: "טיקים הם לא מחלה ולא צריך לצחוק על זה"

     

    אין זמן

    יש לנו מיליון דברים על הראש, מעט זמן, ורוב התקשורת שלנו עם הילדים מסתכמת בהוראות או צעקות תפעוליות שפותחות או סוגרות את היום: "צחצחו, תתלבשו, תתקלחו, תאכלו, תסיימו, תכינו, תסדרו, תפסיקו, תבואו, תלכו", ואז מסתיים היום ואנחנו מתייסרים כי רק בזה התעסקנו, לחצנו, התעצבנו והאצנו.

     

    אנחנו בהיסטריה בגלל משימות שהן בתחום האחריות של הילדים. אם אנחנו רוצים לפנות קצת זמן, אנחנו חייבים ללמד אותם עצמאות ואחריות, לסמוך שיעשו לבד ולשחרר חלק מהמטלות מעצמנו. סביר להניח שכשנשחרר את התלות הזאת, נירגע ונרגיע את האווירה.

     

     

    זמן איכות

    בין הקריירה לזמן הקצר בבית ולהוראות התפעוליות של "עשו ואל תעשו" נדמה שאין לנו מספיק זמן איכות עם הילדים, ואז כל זמן איכות שאנחנו לוקחים עבור עצמנו, חוג, סרט או סתם קפה עם חברה, מלווה ברגשות אשם, כי לפעמים מרגיש לנו שזה בא על חשבונם.

     

    למעשה אנחנו צריכים גם וגם, וכדי לאפשר את זה אנחנו צריכים תכנון זמן. לפנות חלונות זמן לכם ולהם לבילוי משותף, אתנחתא שיכולה גם להיות בבית, אבל זה הזמן שלכם ביחד, והוא יעשה לכולם רק טוב.

     

    לא

    "לא" היא מילה מייסרת. גם כשהיא מוצדקת, ובין אם נאמרת בכעס או בשיקול דעת, אנחנו מתייסרים אחרי הסירוב. "אמא תקני לי", "אפשר עוד חטיף?", "אני רוצה לישון במיטה שלך", "אפשר כלב?", "אפשר טרמפולינה?", "אני רוצה ללכת", "אני רוצה להישאר", הבכי, העלבון, האכזבה, התסכול והתחנונים שלהם מציפים אותנו ברגשות אשם.

     

    העניין הוא שבאמת אי אפשר אחרת. לפעמים זה גבול שמייצג ערך ונועד ללמד אותם ולהגן עליהם, ולפעמים זה גבול שמשרת אותנו. ההמלצה היחידה לעניין הזה היא לא להרבות באיסורים, להפעיל שיקול דעת, להסביר את הרציונל ולהתנחם בעובדה שהגבול מגן עליהם, מעניק ביטחון, מלמד לדחות סיפוקים ולהתחשב גם במישהו אחר מלבדם.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    אח נולד

    אח חדש משנה את המשוואה, ותמיד נרגיש שתשומת הלב שאנחנו נותנים לו באה על חשבון תשומת הלב לאלו שהיו כאן לפניו. אנחנו מאכילים, מרימים יותר, קשובים וזמינים יותר ומסתובבים מיוסרים ומלאי רחמים על האח המקופח. "תתנהגו רגיל, כאילו אין תינוק בבית", "אל תתייחסו לתינוק" אנחנו אומרים לאורחים. מחביאים מתנות ומפוצצים בתשומת לב כדי לפצות על עוגמת הנפש.

     

    אין לנו מושג איך לחלק שווה את תשומת הלב, ובצדק, כי באמת אי אפשר, וככל שאנחנו מנסים לפצות אותם, אנחנו רק מצדיקים בעיניהם את תחושת הקיפוח. בעצם, עד שהקטנצ'יק יגדל, הוא יצטרך אותנו טיפה'לה יותר, ובמקום להתנצל על זה, צריך שנסביר את זה, כי אין כמו הסבר טוב כדי להעצים אותם ולאפשר לכולנו להסתגל ביחד.

     

    לא בריא

    קורה לפעמים שהילדים ישנים מאוחר, אוכלים ג'אנק פוד וצופים יותר מדי בטלוויזיה. לא תמיד אנחנו מצליחים לאכוף את המלצות המומחים, לא תמיד יש לנו את הידע, הזמן או האנרגיה, ולפעמים אנחנו זורמים עם מה שנוח, סתם כי זה יותר קל וזמין, או כי אנחנו עייפים. אחר כך אנחנו מכים על חטא ומרגישים שהזנחנו.

     

    אין ספק שבריאות היא ערך עליון, אבל כולנו חוטאים בו, וכנראה שעל זה נאמר, לא הכל או כלום. אין ספק שאנחנו משתדלים, כמו שאין ספק שנמשיך לחטוא, והמקסימום שנוכל להתחייב לו הוא לסלוח לעצמנו ולהמשיך לעשות כמיטב יכולתנו. בעצם, זה תקף תמיד ולהכל.


    שירי בכר היא מנחת הורים ומרצה

     

    איך לגדל ילדים שמאמינים בעצמם? צפו: 

     

    צילום: ליאור פז

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "8 רגשות האשם הכי נפוצים של הורים "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים