אייל גולן החדש: מרוב שירים לא שומעים את המסר

בשיר הנושא המצוין של האלבום החדש שלו, "לא פשוט להיות פשוט", שר אייל גולן את השורות הבאות: "כולם חושבים שלחיות את החיים שלי זה הכי כיף בעולם, זה קצת יותר ממושלם. אז נכון תודה לאל, ברוך ה' אין לי תלונות. לא פשוט להיות פשוט, אבל יותר מזה לא פשוט להיות בן אדם".

עטיפה שהיא הצהרת כוונות(צילום: דודי חסון)

עוד ביקורות במדור המוזיקה של ynet:

האלבום החדש של בוב דילן מיותר ומשעמם

דפש מוד החדש: אלבום אפל בהתאם לתקופה

איפה הילד החדש: הניצוץ חזר, חזק מתמיד

בהמשך השיר, שכתבו תמר יהלומי ויונתן קלימי, אבל נשמע אוטוביוגרפי לגמרי, גולן שר על הגעה לעוד הופעה, אחת מני רבות. "הנה זה מתחיל והשיר הראשון מתנגן, וזה הזמן לומר כמה משפטים כתובים מראש. ואיך קשה לי לחייך ולהסתיר את האמת, האמת שהלב התרגל לשגרה שכזאת". מילים חזקות, שנשמעות כמו ודוי אמיתי מקרב הלב. כשמצרפים אותן לצילום המופיע על עטיפת האלבום החדש, שבו גולן מוצג בשחור לבן מינימליסטי, זה נראה כמו הצהרת כוונות ברורה: באלבום הזה אני עומד לחזור למקורות, לאמת, לפשטות.

אבל הנה העובדות: האלבום החדש, שיוצא שנה אחרי קודמו, מכיל לא פחות מעשרים(!) שירים חדשים, במגוון אינסופי של סגנונות, כלי נגינה ואפילו ז'אנרים של כתיבה. ברשימת התודות שבסיומו, גולן מודה ל"צוות האישי שלי", שכולל לא פחות מ-14 אנשים, בלי קשר לצוות המקצועי שמלווה אותו בהופעות ובאולפן, הכולל גם הוא 14 איש. כמה פשוט אתה כבר יכול להיות, כשאתה מוקף בכזו פמליה? ומייצר שירים חדשים בכמות לא סבירה כמעט?

פשוט מעולה. "יפה לך להיות מאושרת"

זה תמיד מרתק אותי בדמות של גולן, שהוא בחור פיקח ושועל לא קטן, אבל אף פעם לא ברור עד כמה הוא מבורך במודעות עצמית מפותחת. האם הוא בעצם בחור פשוט, שמשווע לחזור לימי התום אבל לכוד בתוך סיטואציה שמכריחה אותו להתעטף בפמליה ולייצר אינסוף חומרים חדשים? או שהוא רק מבצע מוכשר של טקסטים שהוא לא בהכרח עומד מאחוריהם? בדיוק כמו בשיר שלו, "לאן הגענו", שיצא לפני שנה ודיבר בציניות על תוכנית טלוויזיה שבה "מנסים לייצר כוכב בשמונה שבועות", באותו זמן ממש שבו שודרה תוכנית הריאליטי שלו, "אייל גולן קורא לך". האם הוא מודע לפער הזה, שבין השירים והחיים האמיתיים שלו? והאם זה בכלל מפריע לו?

האזנה לאלבום החדש לא ממש מספקת תשובה לשאלות האלה. בראש ובראשונה, כי מדובר כאמור בעשרים שירים חדשים, שנוצרו בפרק זמן קצר. בקיצור, סופרמרקט. לך תחפש איזשהו סוג של אמירה, או סגנון מוגדר, כשאתה אבוד בין המדפים. אגב, זה נכון גם לאלבומים החדשים של שרית חדד ועומר אדם, שמפוצצים בשירים. כאילו שמושגים כמו בחירה, או ניהול אמנותי, עברו מהעולם. והתוצאה היא תפסת מרובה לא תפסת.

בחזרה לרגעים הגדולים. "תחזיר לי אותה"

יכול להיות שזה שיקול מסחרי. שבעידן שבו קונים פחות ופחות דיסקים, הצרכן רוצה להרגיש שקיבל תמורה מלאה לכספו. מצד שני - אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה אלבומים (זה האלבום ה-20) ומעמד בלתי מעורער של מלך הז'אנר, האם אייל גולן לא יכול להרשות לעצמו להגיד רגע סטופ, לחכות מעט יותר בין אלבום לאלבום ולא להוציא כל שיר שהקליט?

זה הוויכוח הנצחי בין אמנות ומסחריות, שבהחלט יכול להיות שמעסיק אותי הרבה יותר מאת המעריצים של אייל גולן. ועדיין, האלבום הזה מעורר תחושת החמצה. כי יש בו כמה שירים נהדרים, שבעריכה נכונה ועם יותר סלקטיביות היו יכולים לייצר משהו יפה באמת. האלבום מחולק לשניים: עשרה שירים שקטים ועשרה קצביים, כשבאופן כללי נדמה שהבלדות השקטות עובדות הרבה יותר טוב.

פשוט ומקסים. "בלי להתכוון"

גולן, כבר לא ילד, לא צריך להתחפש לקלאבר בשירים מביכים כמו "גודה בובה", או הדואט עם עומר אדם, "מזל". שירים כמו "יפה לך להיות מאושרת" המעולה יושבים עליו באופן הרבה יותר טבעי. גם "תחזיר לי אותה" הפותח מזכיר את הרגעים הגדולים של גולן, כשהוא מתחבר לנגיעות של רוק ובלוז, כמו בימי "דמעות". "בלי להתכוון" הוא שיר פשוט ומקסים, שמתאר פרידה בלי ליפול לקלישאות. והפתיח הארוך והווירטואוזי של "מאמי" מוליך לבלדה מצויינת. בצד הקצבי אהבתי את שיר הנושא ואת "אל תגידי לי לא" (ובכלל, אבי אוחיון שכתב והלחין עם מתן דרור הוא ליגה אחרת, שרק מבליטה את הבנאליות ועומס הקלישאות של שאר הכותבים).

צריך להחמיא לגולן שכמבצע עדיין נשמע בשיאו (איך הוא מצליח לשמור על הקול, למען השם?), וגם מרגיש רעב ופתוח להתנסויות מוזיקליות חדשות. חבל רק שהוא מתעקש להמשיך ולהיות מפעל, במקום להרשות לעצמו להיות זמר בוטיק.