שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הנישואים החמיצו, אך התקווה לאהבה נותרה
    לפעמים, כשאני מקבל חיבוק, צפה לי בגוף התחושה הזאת שמבהירה לי בבירור עד כמה לא בריא זה לחיות ללא מגע אנושי שעוטף אותך, שמחדיר ללב את התחושה שאתה לא לבד. עוקף את המילים והמחשבות, מייתר את הספקות. נראה לי שאנחנו לא בנויים לחיות חיים שמחים בלעדיו
    בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, מהרגע שבו אנו יוצאים מנישואים שהחמיצו, עבור רובנו מתחיל המרוץ אל פרק ב'. וזה לא משנה אם יצאנו חבוטים כאילו בעטה בנו משאית, או שאנו מאלו שעבורם הרגע הזה הוא לא פחות משחרור מהכלא, מאותו יום מתחילה הדרך הארוכה שתוביל אותנו בחזרה אל מה שממנו הרגע יצאנו.

     

    אצל רובנו, קו הסיום הזה בכלל לא נמצא בתודעה באותו היום או באלו שאחריו. חלקנו מעיזים לטעום ולחוות ולהתנסות, ואילו אחרים משתבללים להם במאורה המוגנת. כך או כך, נראה לי שלא תהיה זו טעות להכליל ולומר שבסופו של דבר, כולנו מחפשים לחיות שוב את אותה אהבה גדולה. כזאת שמן הסתם מגיעה גם עם זוגיות בפול טיים ג'וב. הדרך להגיע אל אותה אהבה גדולה, זאת שאולי תרפא פצעים או תהווה תיקון לכל מה שהתקלקל לנו בדרך, היא ארוכה ומפותלת. לפעמים היא נראית כמעט בלתי אפשרית או לא הגיונית. חסרת טעם אולי. כי גם אם עברתם את מסלול המכשולים, חצבתם דרככם מבעד לחומות הוירטואליות ופגשתם את האיש המתאים, עדיין תצטרכו לסמוך על יותר מדי רבדים שיסתדרו יחד בפאזל המשוגע הזה, ויגרמו לכל העסק המסובך לעבוד.

    מי בכלל אמר שאתה מסוגל לעשות את זה שוב? (צילום: Shutterstock)
    מי בכלל אמר שאתה מסוגל לעשות את זה שוב?(צילום: Shutterstock)
     

    במהלך הדרך הזאת רובנו נספר לעצמנו סיפורים. על מה נכון לנו ומתי אנחנו מוכנים, עד לרגע שבו אתה מבין שתכלס, אין לך מושג. אתה לא באמת יודע אם אתה נותן לעצמך זמן בריא של תרפיה לבד או שבעצם אלו הרגלים ישנים (או סתם פחד) שמדביקים אותך לספה למשך חורפים שלמים. אתה גם לא באמת יודע אם אתה אמיתי עם עצמך כשאתה אומר בקול גדול שעכשיו אתה מוכן. אחרי הכל, כל כך הרבה זמן עבר מאז החיים ההם שניהלת בשניים, עד שכבר אין לך מושג איך זה באמת מרגיש. ומי בכלל אמר שאתה מסוגל לעשות את זה שוב?

     

    כי אם יש משהו שיושב לדעתי כמעט אצל כולנו, הרי שזאת הפוסט טראומה. הקשר הכי משמעותי שידעת בחייך - מת. הוא נסדק ונסדק עד שלא יכול היה להחזיק יותר את משקלו, ולבסוף קרס על עצמו והפיל את שניכם ביחד איתו. כמעט כולנו רוצים להיות אופטימיים, לחשוב חיובי, והצורך להיות כאלו הוא כל כך חזק עד שלוקח זמן לשים לב לאותה פוסט טראומה שיושבת שם בתוכנו, חרישית לפעמים, מחכה לזמנה כדי להראות לך שהיא בכלל לא נעלמה עם הזמן. דברים כאלה לא הולכים ככה סתם, מעצמם.

     

    הרי אין מצב לעבור את מה שעברנו בלי שחלק מזה יישאר איתנו, אולי אפילו ייקבע מי אנחנו. וגם אם נתעלם לרגע מאותו חלק שיושב שם עמוק ובטוח שמתישהו הוא יפעיל אותנו כמו בובות על חוט (גם אם בדרכים שאנחנו עדיין בכלל לא מודעים אליהן), יש שם עוד שאלה שאולי לא הקדשנו לה מספיק מחשבה - למה בכלל אנו רוצים אהבה גדולה? זוגיות חדשה? את פרק ב' המפורסם שמרחף לנו בחיים ובתודעה כמו פרפר ערטילאי שכזה?

    הקשר הכי משמעותי בחייך מת (צילום: Shutterstock)
    הקשר הכי משמעותי בחייך מת(צילום: Shutterstock)
     

    האם אנחנו, הגרושים, לא היינו אמורים להיות השלב הבא באבולוציה של מערכות היחסים? אלו שכותבים מחדש את הדרך לחיות? כי כולנו היינו שם. כולנו ראינו איך אדם שהיה חצי ממך הפך בסופו של דבר לסוג של זר. איך חלחלו בינינו כל אותם קלקולים שפערו סדק בין שניים שהיו פעם מחוברים. כמו מים שמחלחלים לתוך סלע זה קרה. טיפה אחר טיפה, במשך שנים, עד שפתאום ראינו בור שהיה מאוחר מדי לתקן. בור שהיה רחב מדי מכדי לגשר בין שני צדדיו. להחזיר לבבות למקומם המוכר.

     

    אז למה בדיוק לשם אנחנו רוצים לחזור? לאותה מעבדת ניסויים שבה נוצרים כל הסדקים המוכרים האלה? לא היינו אמורים להיות אלו שהבינו איך זה עובד? אלו שחיים עכשיו שלמים ושמחים ולא תלויים בדבר מלבד עצמם? לא אתיימר כאן לנתח את המניעים הפסיכולוגיים של קהילת הגרושים/ות, אלו שדוחפים אותם כמו כוח טבע לחפש שוב מבעד לכל המכשולים ובעקשנות מעוררת הערכה, את אותה אהבה גדולה. אפשר להניח שזה הצורך האנושי באהבה, או אולי רק הפחד מבדידות.

     

    אוכל רק להגיד על עצמי שלפעמים, כשאני מקבל חיבוק, צפה לי בגוף התחושה הזאת שמבהירה לי בבירור עד כמה לא בריא זה לחיות ללא מגע. ואני לא מדבר על סקס, למרות שדי הגיוני להניח שגם חיים בלי סקס הם לא בדיוק מתכון לבריאות נפשית. אני מדבר על מגע פשוט, על יד שמונחת, על ליטוף. על מגע אנושי שעוטף אותך, שמחדיר ללב את התחושה שאתה לא לבד. עוקף את המילים והמחשבות, מייתר את הספקות. נראה לי שאנחנו לא בנויים לחיות חיים שמחים בלעדיו.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הנישואים החמיצו, אך התקווה לאהבה נותרה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוסף פרטי
    ערן קמינסקי. הגירושים כפוסט טראומה
    צילום: אוסף פרטי
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים