לכבוד פסח אני עושה סדר. מנקה את כל מה שמיותר. מנסה. פעם פחדתי לנסות, כדי לא להיכשל. היום אני כבר יודעת שאף אחד לא באמת מתרגש מכל צעד שאני עושה. כולל צעדי ריקוד מטופשים ופחות חינניים.
המופעים עם רמי קלינשטיין בקיץ האחרון, קיסריות, דברים מוגזמים, העלו אותי לרקוד על פסנתר. רמי שיכנע אותי שאני רוקדת אחלה. ידעתי שזה לא נכון, אבל הוא כל כך התכוון לזה, באהבה אין קץ, שהחלטתי להיות איתו בלרינה. יום למחרת הפרמיירה כבר חגגו לי על התחת הבשרני ב"ארץ נהדרת". חיקוי קורע מצחוק. מתברר שעומר אדם, מתוך רצון לפרגן, העלה וידיאו קצר לאינסטגרם. אוי ואבוי. בכל מקרה, חטפתי זפטה. ושרדתי. אפילו נהניתי מזה. כן. אני עקומה ואני אוהבת כל דפקט.
למחרת הסתובבתי כמו סהרורית ברחובות, מנסה להתגאות בצעדיי המסורבלים. הייתה לי תחושה שכולם מסתכלים עליי במבט של: "אוי ואבוי, הנה ההשראה לחיקוי של הריקוד המזעזע של עלמה זק". בפועל לא עניינתי זבוב. אנשים עסוקים בטרדת היומיום שלהם, למי בכלל יש זמן להיות מוטרד ממני?
שוב גיליתי שאני לא כזאת מעניינת כמו שחשבתי ושהדרמות הגדולות מתרחשות בעיקר בסרט שאנחנו חיים בו. ואני אומרת: יאללה! אם גם ככה אף אחד לא באמת צודק, בואו נהיה כולנו קומדיה של טעויות.
מאז הפסח הקודם גם התחלתי לכתוב. מחזה שלם. בעצם קברט. עד לא מזמן, כשניגשתי לכתוב, חשבתי. המון קולות בראש הפריעו לי לשמוע את הלחן האמיתי, הטהור, המזוקק, שהיה שם.
בילדות אנחנו נאיביים. גם את השירים הראשונים פשוט הקאתי מתוכי, כמו שלבה מתפרצת מהר געש. רק שההצלחה המסחררת שזכיתי לה, כמו כל סחרחורת, שינתה לי את שיווי המשקל. התחלתי להרגיש שאני מתנדנדת. מתקשה ללכת בקו ישר. נאלצתי לעקוף כל מיני מכשולים פסיכולוגיים, כמו במשחק מחשב. דרכת על המוקש הלא נכון? התפוצץ לך השיר!
כמה משחרר זה להבין שאין שם באמת מוקשים. השטח נקי, חברים. אנחנו יכולים פשוט ללכת על זה. מדהים!
אז השנה אני כותבת כמו ילדה. כותבת וכותבת בלי למחוק. השירים שיוצאים הם אחרים. נועזים. בלתי מתפשרים. בלתי מתחשבים. בלתי מובסים.
משהו גם דחף אותי לשתף הפעם. לא לשמור הכל, כהרגלי, קרוב לאזור הנוחות. התחלתי להתרוצץ בין קולגות. השמעתי לכולם. כו־לם! גם לכאלה שתמיד הרגשתי שפחות מחבבים את הז'אנר שממנו אני באה. להפתעתי טעיתי. אנשים נורא מוכשרים הסכימו להשתתף ביצירה שלי. למרות שיצא שכתבתי קברט על אהבה אסורה. על רומן. אבל זכיתי לקבל במתנה קולות מהשמיים, שהעניקו ליצירה שלי נופך חדש ומסעיר.
החלטתי שאני רוצה נשים מוכשרות ועוצמתיות לצידי, מלפניי, מכל הכיוונים. זוכרת איך פניתי למייסדת מיומנה, אילון נופר. סתם חיפשתי אותה באינסטגרם וביקשתי להיפגש. בכלל לא הכרנו לפני זה. לא יודעת איך זה קרה, אבל היא התגייסה ברגע.
לילד הזה הייתה עכשיו עוד אמא ויחד נסענו במונית לתיאטרון הבימה. מצאנו שם אבא שקוראים לו משה קפטן. הוא לא היה קל איתנו, בדיוק כמו שאבא אמיתי צריך להיות, ואמר: "זה אחלה שיש שירים כאלה נועזים, אבל בשביל שהדבר יקרה באמת, צריך לכתוב מחזה".
מחזה? מה אני, חנוך לוין? ברכט? צ'כוב? לא יודעת לכתוב מחזות, אמר הקול המסרס. סתמתי לו את הפה. סירסתי אני אותו! אני אולי לא יודעת לכתוב מחזה, אבל אני יודעת לכתוב את עצמי.
ישבתי לילות עם חברה שלי כרמית שעזרה לי להוציא החוצה את מה שכבר היה שם, להדליק את האור על אמת מבוישת שהסתתרה בחושך.
עכשיו יוצאים לפגרת פסח. סיימנו שלושה שבועות ראשונים של חזרות על המחזה. שלי. שנכתב מעצמו בלי לשאול את רשותי. הלב שלי מתפוצץ. מעולם לא הנחתי אותו ככה על השולחן, חשוף, גלוי, מוכן להיפגע. וזה נעים. גם אם ידרכו עליו, זה יהיה נעים. כי אני מגלה שכל הסיסמאות שלי על "להיות אישה חזקה", "לא לפחד", "לא להיות קורבן של עצמנו" — נכונות.
בכל בוקר כשאני נוסעת לתיאטרון, קופץ איזה שדון. הוא מנסה להסיח את דעתי. "את מוזיקאית, לא שחקנית. את כותבת שירים, לא מחזות. את הבחורה הזאת שחייבת שכולם יאהבו אותה, לא מישהי ששרה שירים על סקס אסור".
אבל מה שבאמת אסור זה לאפשר למישהו אחר לקבוע מה מותר או אסור לך. אדם צריך להקשיב לעצמו. להיות טוב. לא לדרוס אחרים, להתחשב, להשתדל לחייך אל העולם. ולשיר בכנות, גם על נושאים מורכבים. ולרקוד בחופשיות. גם עם אגן מתנדנד. וכל הזמן להשתנות. גם ככה רוב התאים בגוף שלנו מתחלפים אחת לשנה, וגם בפסח הזה, אנחנו חדשים.
אז אני לא האמא שהחלטתי מראש להיות, אני קרן. והילדים שלי הם לא המשך ישיר שלי, הם המשך של עצמם. והם חכמים. בדרך כלל יודעים יותר טוב ממני. מישהו אמר פעם: "אני כבר לא מספיק צעיר בשביל לדעת הכל". האיש הזה ידע הרבה.
במסגרת תהליך הניקיון, אני עושה ספונג'ה ומעיפה אבק זיכרונות מיותרים, חלקם כואבים, ואת החשובים משאירה כמו מגדלור, אבל הפוך. הנה נקודה של חושך שאליה אני לא רוצה לחזור.
לא רוצה יותר להיות נגרר. רוצה להיות נהגת סמי־טריילר. כי אין זמן לבזבז. עדיף להשקיע במשפחה שלנו. בחברים הקרובים. במוזות. כל אותן נשים מדהימות שנתנו לי כוח והשראה להיות מי שאני היום. אז כן, אני עובדת הרבה. זה נכון, ופוגשת את הילדים שלי פחות ממה שזכיתי אני לפגוש את אמא שלי, שהכינה לי כל צהריים פתיתים. אבל כשאני כבר איתם, אני איתם. אני אני. בלי מצפון, בלי מרמור, בלי כל ה"יכולתי להיות... למה אני לא". כי אני כן. ואני רוצה להאמין שגם הם יהיו כן. כל כן שיבחרו.
