חמישה ילדים נעלמים בשעה. הדור האבוד בהודו

פיוש הוא אחד מ-250 אלף ילדים הודים שהוגדרו כנעדרים במאגר הממשלתי מינואר 2012 עד מרס 2017 – ממוצע של חמישה ילדים שנעלמים מדי שעה. הפעילים אומרים שהמספרים האלה הם רק קצה הקרחון. הורים לילדים נוספים שנעלמים בכלל לא מדווחים למשטרה. רוב הילדים הנעדרים נמכרים לעבדות, במדינה שבה הילדים העניים ממשיכים לעבוד בפרך, למרות האיסור בחוק.

מודעה על היעדרותו של פיוש(צילום: רויטרס)

לפי הנתונים מבין 250 אלף הילדים שנעלמו בחמש השנים האחרונות, כמעט 73 אלף - כ-30% מהנעדרים – מוגדרים נעדרים כיום למרות הניסיונות למצוא אותם ולשפר את ההגנה עליהם מהחוטפים. מחסור בהכשרת שוטרים, ליקווים בשירותי הרווחה, תיאום לקוי בין הרשויות במדינות בהודו – וגם האדישות של חלק גדול בציבור – הם הגורמים שמקשים על מציאת "הדור האבוד" של הודו.

תופעת הילדים הנעדרים בהודו שכיחה כל כך שלפעמים קשה לשים לב למודעות הילדים הנעדרים בעיתונים היומיים, בין שלל מודעות אחרות של השכרת רכב או לוחות דרושים. תמונה בשחור לבן לצד תיאור קצר של המקרה מספרים את הסיפור. פינטו, ילד בן 10, נראה לאחרונה בתחנת רכבת בדלהי. שיוואני, בת 16, נעלמה מחוץ לביתה בדרום דלהי. פוג'ה, בן 13, נראה לאחרונה בשוק בדלהי.

חלק מהילדים הנעלמים בורחים מהבית בגלל התעללות. אחרים נחטפים. חלק מגיעים ממשפחות עניות לסוחרים שמבטיחים להם עבודה טובה. חלק מהנערות מנוצלות על ידי החברים שלהן, שמוכרים אותן לזנות.

מודעות נעדרים בעיתון בהודו(צילום: רויטרס)

רישי קנט, פעיל בקרן שנלחמת בסחר ילדים, אומר כי עד 70% מהילדים הנעדרים הם קורבנות של סחר ועבדות. "רובם נמצאים בידי ארגוני פשע. הם יודעים איך לפתות אותם ולמכור אותם למעסיקים. כתוצאה מכך הם מוחזקים בבתי עשירים, בתי בושת או בסדנאות יזע – מה שמקשה עליהם לברוח או על הרשויות למצוא אותם".

אחוז הילדים בהודו הוא מהגבוהים בעולם. יותר מ-40% מאוכלוסיית המדינה שבה חיים 1.2 מיליארד איש הם מתחת לגיל 18. צמיחה כלכלית בשני העשורים האחרונים הוציאה מיליונים ממעגל העוני, אך עדיין ילדים רבים גדלים במשפחות עניות מאוד. חלק מהילדים מצליחים לברוח מהשבי או זוכים בחופש אחרי פשיטות משטרתיות. לשאר אין מזל והם מוחזקים בשבי במשך שנים.

"הבעיה היא שבמקומות רבים כל כך השוטרים לא מאומנים לאתר את הילדים הנעדרים" אומר פ.מ נייר, מהמכון למדעי המדינה במומבאי. "בדרך כלל הם לא רואים קשר בין הילדים הנעדרים לסוחרים, ועלולים להתייחס למקרים כסיפורים של ילדים שברחו ולא לפתור בחקירה פלילית". הוא מוסיף כי התקשורת בין המשטרה, נציגי הממשלה לפעילים בקושי קיימת.

(צילום: רויטרס)

אין נתונים שנתיים שיכולים לקבוע אם תופעת החטיפות נמצאת בעלייה. הנתונים הרשמיים האחרונים הם מ-2015, אז נרשמה עלייה של כמעט 60% בדיווחים על חטיפות ילדים בתקופה של חמש שנים.

כדי להתמודד עם הבעיה הוקמו לאחרונה שני אתרים ממשלתיים לשימוש הציבור שיעזרו לשפר את התיאום עם הרשויות, וכן קמפיין ממשלתי נרחב בתחנות רכבת להעלאת המודעות. "בהחלט יש ניסיון גדול של המשטרה למצוא את הילדים הנעדרים בשנים האחרונות", אמר גורם במשטרת דלהי. אחת היוזמות המשטרתיות היא "מבצע חיוך", שבה נערכות סריקות במקלטים ותחנות רכבת ואוטובוס. "יוזמות כמו 'מבצע חיוך' בחלקים גדולים במדינה עזרו לנו למצוא מאות ילדים נעדרים".

חלק מהילדים שנחטפים מסתובבים ברחובות ומקבצים נדבות או עובדים בשדות, מה שמדגיש את הצורך בערנות הציבור. "חלק מהילדים נמצאים בחוץ. רק לפני כמה שבועות, לדוגמה, מצאנו ילד נעדר שהסוחרים הכריחו אותו לקבץ נדבות בדלהי", אומר ראג'ו נפאלי מקרן למלחמה בסחר הילדים בצפון הודו. "אף אחד – לא המשטרה ולא הציבור – אפילו ניסה לשאול על הילדים האלה. הם הפכו לחלק מהשגרה, אולי בגלל שהם עניים. לכן אנחנו לא שואלים מי הם, למה הם שם ועם מי הם נמצאים".