שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    להכיר את סבתא ברונקה ואת סבא מייטק: סיפור שהחל בתמונות מצהיבות בוואטסאפ
    הם מתו כשהייתי נערה. לא ידעתי מה הם עברו ומי הם היו. לכן כשקרובת משפחה מצאה מעטפה במגירה ובה תמונות בשחור-לבן, מאירופה, פניתי לעדויות ולתמלולים. כך נראתה המלחמה של סבא בגטו ורשה, קריעת המשפחה של סבתא וההישרדות במחנות. השואה דרך עיני הדור השלישי

     

    ברכה ומשה גיבורי
    ברכה ומשה גיבורי

    תמונות קטנות מהשואה.

    מעטפה ישנה ומצהיבה במגירה. כמה צילומים בשחור לבן שמישהי מבני המשפחה גילתה באקראי והעלתה לוואטסאפ.

     

    תמונה אחת זעירה של נער במדים עם פני ילד.

    תמונה של ילדה כבת עשר. חצאית קפלים. זוג ברכיים רזות. גרביים לבנים בנעלי סירה שחורות. מחבקת כלבלב בזרועותיה ומחייכת למצלמה.

     

    אימא שלה, פנים נעימות, שיער אסוף תחת כובע אלגנטי, חליפה מהודרת וטלאי צהוב תפור עליה.

    תינוקת כבת חודשיים ערומה על שמיכה. כנראה אחותה. ולאף אחד אין מושג מה היה שמה.

    וכבר אין את מי לשאול.

     

    על גב התמונה של הילדה עם הכלבלב כתוב – "ברונקה".

    על גב תמונת הפרופיל כתוב "מייטק במדי הצבא הפולני".

     

    ברונקה ומייטק, ברכה ומשה, סבא וסבתא שלי שכבר מזמן לא בחיים. עולה בי דחף להכיר אותם כי כשנפרדתי מהם הייתי נערה. ואני מריצה את הזמן לאחור עד 1939, וקוראת את העדויות ודפי התמלולים שחושפים בפניי מה הם עברו. מי הם היו.

     

     

    ב-1939, כשברכה הרשקוביץ הייתה בת 13, היא ראתה את הצבא הפולני מתארגן ליד הגבול. על הדרך החרימו את הסוס של המשפחה, שנותרה רק עם העגלה. אבל כל עוד העגלה איתנו, אמרו, הכול יהיה בסדר.

     

    וכשהחלו ההפצצות הושיבו את הסב והאחות הקטנה עליה ודחפו אותה כמה שיותר רחוק מהעיר, מהאש ומהפגזים שהתעופפו מעל לראשים, אלא שלא היה לאן לברוח אז הם חזרו הביתה. אבל כלום כבר לא היה אותו דבר. לא הבית, לא העיר, ולא הם.

     

     

    משה גבורטשרייבר היה בן 15 כשהתחילו ההפצצות המסיביות על ורשה והמנוסה האדירה מפניהן. הרחובות נהרסו, הבתים קרסו, לא היו מקלטים, רק שקי חול ואנדרלמוסיה גדולה. אחותו הקטנה שבדיוק אושפזה בבית חולים כמעט נשכחה והוא רץ בתוך הרחובות הבוערים כדי למצוא, להחזיר אותה לאימא.

     

    ואז פולין נכנעה. הרימה ידיים. הצבא הגרמני ניצח. תוך זמן קצר התחילו לסגור את היהודים בגטאות. לרכז אותם יחד. לנתק מסביבתם. לבודד מהעולם. לנשל מרכושם. להרעיב, להעביד ולהכחיד.

     

     

    בצפיפות של שנת 42' נשלחו ברכה, אחותה צילה ואביה לעבודה במפעל בעיר סוסנוביץ. היא זוכרת את אימא שלה עומדת בפתח הבית ומביטה אחריהם כשהם מתרחקים. אחותה הקטנה בזרועותיה, אחיה הקטן נאחז ברגלה ובשמלתה, והמטפחת שעל ראשה נשמטת לרצפה. היא לא ידעה שזאת הפעם האחרונה שתראה אותם.

     

    בתחילת 43' נערכה אקציה במפעל. הם עבדו במשמרות וכל משמרת הבוקר הועלתה על משאיות. גם ברכה ואביה. הם נשארו שניים ללא צילה. בדרך הפרידו בין הגברים לנשים ומאז לא ראתה את אביה יותר. היא נשארה לבד.

     

     

    בגטו ורשה 300 אלף יהודים. המשפחה של משה הצטופפה בחדר אחד. מסביב אנשים מתו מרעב. הרחובות התמלאו גופות והגופות כוסו בעיתונים. משה התחיל לחמוק מהגטו, מתחת לגדרות, דרך בית הקברות, בתוך עגלות המתים, בעזרת שוחד לפולנים, בלי שהשומרים יראו. העיקר להשיג מזון. העיקר לא למות ברעב.

     

    באביב 41' נשלח אביו לבנות את מחנה ההשמדה חלמנו. אחרי חודשיים הוא חזר גוסס מאפיסת כוחות ודיזנטריה. שמונה ימים שכב על המזרון, שפתיו מלמלו זמירות של שבת. עד שדעך ומת בזרועות בנו.

     

     

    ברכה נשלחה למחנה גלייביץ' שהיה תחת הנהלת אושוויץ. על ידה קועקע המספר 79496. במחנה היה בית חרושת לפיח שבו התיכו גושי גופרית לנוזל. הדעות חלוקות אם המטרה הייתה תעשיית הגומי או ייצור תחמושת עבור הצבא הגרמני.

     

    הפנים והידיים היו מאופרות תמידית בפיח שחור. לרחצה השתמשו בסבון R.I.F שהשמועות אמרו שיוצר משומן אדם. שומן של יהודים. הסבון לא הצליח להסיר את הפיח.

     

    לפעמים כשהייתה נרדמת על משמרתה במפעל, בגלל החום הרב או העייפות, מנהל העבודה הגרמני היה שופך פיח לתוך פיה. היא הייתה נחנקת והוא היה צוחק.

     

    לעיתים הגיעו מכתבים מאחותה. באחד מהם היא כתבה שיש שמועה שמי שיתנדב מרצונו לעבודה יישלח למחנה על פי בחירתו. היא ביקשה את עצתה של ברכה. "אם את לא מוכרחה אל תתנדבי", ענתה לה ברכה, "החופש תמיד עדיף".

     

    חודש אחר כך הגיעה למחנה קבוצת נשים מסוסנוביץ ואחותה לא הייתה ביניהן. עד יומה האחרון נשאה ברכה את המעמסה על העצה שנתנה.

     

     

    באביב 42' כבר היה כמעט בלתי אפשרי להבריח את גבולות גטו ורשה ומשה נשאר בצד הפולני. הוא מצא מסתור במרתפים, תחת גרמי מדרגות, בעליות גג נטושות ובין מצבות וקברים. כבר היה ברור שכולם בגטו נידונו למוות. בקיץ החלו האקציות, המצודים הגרמניים, רצח על כל צעד ושעל, חיסול וגירוש למחנות ההשמדה.

     

    את הגטו הבוער משה ראה מבחוץ. אפוף עשן ולהבות. בלי יכולת לעשות דבר. הוא חזר פנימה לחפש את אמו ואחותו הקטנה אבל לא מצא שם נפש חיה.

     

     

    בינואר 45' התקרב הצבא הרוסי לאושוויץ כשבחוץ סופות שלגים וקור גדול. הגרמנים מיהרו לפנות את המחנות וצעדת המוות יצאה לדרך. ברכה קיבלה שמיכה, קבקבי עץ וכיכר לחם. היא זכרה לילה ועוד לילה ועוד לילה של צעידה וקהות חושים עם נשים הנופלות לצד הדרך וגרמנים שיורים בהן.

     

    בשלב מסוים הן הועמסו על קרונות פתוחים. הקור היה בלתי נסבל, החולשה עצומה וכולן השתגעו, צעקו ובכו. אחות אחת סטרה על פניהן והשכיבה אותן אחת על השנייה בערימות.

     

     

    הרוסים הפגיזו את ורשה יומם וליל. הפולנים החליטו להילחם גם הם בגרמנים והמרד הפולני פרץ. משה נלחם איתם ועם טוני קרקורה, חבר המחתרת שהסתיר אותו בעליית הגג של ביתו. נלחם בלי נשק. מעביר הודעות בין הקבוצות המתנגדות. כמעט נורה. כמעט נהרג. נמלט על חייו בין גוויות וחורבות. נופל וקם ומגלה שהמלחמה הסתיימה והוא חי.

    סבא שלי. משה (מייטק) גיבורי
    סבא שלי. משה (מייטק) גיבורי

     

     

    בחודשיים האחרונים למלחמה ניזונו ברכה וחברותיה מפרוסת לחם ליום ומים דלוחים. 50 בנות בצריף קטן וסגור. בחוץ שרר קור מקפיא ובפנים אכלו אותן הכינים. פתאום אחת הבנות צעקה: "הם בורחים!".

     

    הגרמנים בורחים.

     

    כולן רצו למטבח המחנה והוציאו בידיים את האוכל הרותח מהסירים. ברכה אכלה והתעלפה. היא שקלה רק 39 קילוגרם ונזקקה לתקופת החלמה.

     

    כשהגיעה לעיר מגוריה אמרה לה אישה פולניה: "כמו עכברים אתם יוצאים מהחורים, חשבנו שחיסלו את כולם והנה אתם שוב פה".

     

    ראשון מימין: אבא שלי, עודי גיבורי. במרכז: אנתוני קרקורה, חסיד אומות עולם שהציל את סבא
    ראשון מימין: אבא שלי, עודי גיבורי. במרכז: אנתוני קרקורה, חסיד אומות עולם שהציל את סבא

    סבתא ברכה ואני
    סבתא ברכה ואני

    משה וברכה נפגשו בפעם הראשונה במרסיי, צרפת, תחנה בדרך לעלייה לישראל. בארץ נפגשו פעם שנייה ונישאו. ברכה סיפרה שמשה הבין אותה.

    הוא ידע לא לשאול את השאלות שאסור.

     

    הם הצטרפו לקבוצה שייסדה את קיבוץ גזית בגליל התחתון ושם נשארו כל חייהם. הם הביאו לעולם שלושה ילדים שהביאו לעולם 11 נכדים (אני אחת מהם). ברכה הלכה לעולמה בגיל 73 ומשה בגיל 86.

     

    הלוואי שיכולתי לספר להם שבכוח החיות המופלא שלהם הם העניקו חיים לשמונה נינים, והמספר עוד יגדל. הלוואי שהייתם כאן, ברונה ומייטק, ברכה ומשה.

     


    פרסום ראשון: 23.04.17, 23:11
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "להכיר את סבתא ברונקה ואת סבא מייטק: סיפור שהחל בתמונות מצהיבות בוואטסאפ"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים