מג'יק ג'ונסון / בלוג ה-NBA
בגיל 35 ואחרי שהרוויח מיליונים, המבוגר האחראי של יוטה הוא עדיין הווינר הכי שקט ולא מוערך בליגה הטובה בעולם. אם הג'אז רוצים להמשיך להאמין ביכולת שלהם לעבור את הקליפרס המסוכנים, ג'ו ג'ונסון יהיה חייב להיות שם בשבילם גם בהמשך הסדרה
קלישאת פלייאוף מספר אחת: "כשהעונה הסדירה נגמרת, מתחיל המשחק האמיתי". קלישאה מספר שתיים: "הכל כבר ידוע מראש, וכמות הסודות המקצועיים מצטמצמת". לצד התרגילים המתוחכמים שמשורטטים בפסקי הזמן והטקטיקות המורכבות, ווינרים טהורים כמו ג'ו ג'ונסון מקבלים בפלייאוף את הבמה להראות מה הם יודעים לעשות. והדבר האחרון שאפשר להגיד על הווינריות הטבועה בג'ונסון הוא שהיא מהווה נשק סודי.
לכתבות נוספות במדור ה-NBAלכן, כגודל הצריבה שהותירה ההכשה המתוזמנת של ג'ונסון במשחק הראשון בסדרה הלוהטת בין יוטה לקליפרס, כך גודל המחדל ההגנתי של הקליפרס. יכולת הכרעת המשחקים של ג'ונסון מוכחת מדי מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנה; היא מגובה במספרים ומקבלת ביטוי בולט בשמונה סלי ניצחון שקלע בעשור האחרון, יותר משועלי קרבות וותיקים כמו לברון ג'יימס. ואם פול ג'ורג' נלכד בשמירה הכפולה של הגנת קליבלנד, האם ג'ונסון לא "ראוי" לאחת כזו משלו במאני טיים?
אבל זה בדיוק העניין. זה הנרטיב של ג'ונסון בליגה הזאת. אם הייתה לכם את הזכות לערוך ראיון פתיחת עונה עם דוק ריברס ולשאול אותו באוקטובר מי השחקן שיקרב באופן המשמעותי ביותר אל קיצו את הטריו הנוכחי של LA, כריס פול, בלייק גריפין ודיאנדרה ג'ורדן, סביר להניח שהוא היה עונה לכם "ג'יימס הארדן" או "ראסל ווסטברוק".
כי ג'ונסון אף פעם לא זכה להילה ששני הטוענים המרכזיים לכתר ה-MVP מקבלים כרגע (גם אם בצדק לאור מה שהם עושים העונה). הוא תמיד היה, ועודנו גם עכשיו, אחד משחקני הקלאץ' הכי לא מוערכים בסביבה. בעיקר תודעתית, כי מההצלחות האישיות שלו בשנים האחרונות הוא דווקא עשה קופה נאה מאוד.
בגיל 35 יש לו ברזומה המתרחב 1221 הופעות בקריירה בעונה הסדירה. מ-2012/2013 כולל הוא לא ירד אפילו פעם אחת מרף 70 המשחקים, וחיית הפלייאוף שבו, שנתנה ביס לקליפרס בישבן בראשון האחרון, באה לעבודה בקביעות מדי שנה. בעשר השנים החולפות הוא החמיץ רק פעם אחת את המקום הכמעט קבוע שלו בפוסט סיזן, וטיפח מדי את עונה את המוניטין והתדמית שהשתפרו מעונה לעונה.
ממיליון וחצי דולר ל-23
עד לאחרונה היה ג'ונסון שחקן אולסטאר מן המניין, וכאמור גם הרוויח בהתאם. המשכורת הראשונה שלו בליגה, 1,608,840 דולר כרוקי מבטיח (בחירת דראפט עשירית) בבוסטון, לא סיפקה אפילו רמז פעוט לגבי המשכורות האסטרונומיות שיונחו לפתחו בהמשך. מאז היא עלתה ועלתה והתנפחה עד לסכום עתק של 23,180,790, שקיבל מברוקלין רק לפני שנתיים.
המספרים, כמו שאתם יכולים לראות בטבלה המצורפת, די מדהימים. אפילו מוגזמים. אבל התחושה היא שהם באו פחות לידי ביטוי בקטגוריות קצת פחות מדידות כמו אהדה, פופולריות ומכירת גופיות, בטח להשוואה לפנים שכולנו למדנו לאהוב בעשור האחרון. שם השמות כמו סטפן קרי, קוואי לנארד ודוויין ווייד עדיין מדברים חזק יותר, שלא לדבר על לברון.
ייתכן שהסיבה לכך היא הקבוצות הבעייתיות שג'ונסון היה חלק מהן. ברוקלין היא לא כוח שמזוהה עם שאיפה למצוינות בליגה הטובה בעולם, וזה המועדון ששימש עבור ג'ונסון בית בשנים האחרונות. גם אטלנטה, קבוצתו הקודמת בקריירה, לא הייתה כזאת בסוף העשור הקודם. הכי רחוק שג'ונסון הגיע איתה היה הפסד 4:2 בסדרת חצי גמר המזרח, הספק דל למדי. בין לבין הוא גם הספיק להסתכסך עם האוהדים בעיר.
לג'ונסון דווקא הייתה הזדמנות טובה להיות חלק מקבוצה נפלאה בתחילת דרכו. הוא ויתר עליה במודע. בקיץ 2005 הפך לשחקן חופשי מוגבל והחליט לעזוב את פיניקס משופעת הכוכבים של סטיב נאש ואמארה סטודמאייר, שהיו יכולים לעזור לו לזכות באליפות, כדי לנהל את ההצגה בהוקס. גם בתקופתו בברוקלין הוא הכתיב את הקצב.
בשלהי העונה שעברה ג'ונסון, ששוחרר מברוקלין החלשה והיה מודע לחיזורים של קליבלנד, בחר דווקא במיאמי תמורת לא הרבה כסף. חבירה אפשרית לממלכה של לברון הייתה מסדרת לו טבעת אליפות
ראשונה. אבל ההחלטה שלו ללכת דווקא עם ההיט משקפת את הלך החשיבה שלו גם בגיל 35: הרצון להיות מזוהה עם כל מועדון שהוא חלק ממנו, גם אם לא ככינור ראשון או שני. בניגוד מושלם ללא מעט מהקולגות שלו בברנז'ה, נראה שג'ונסון לא מנהל מרדף מעייף וסיזיפי אחרי אליפויות. הוא פשוט רוצה להרגיש חלק משמעותי מארגון שמחזיק ממנו, והשאר יבוא מעצמו.
ביוטה מודל 2017, כמו במיאמי גרסת 2016, ג'ונסון אינו הכוכב הראשי. לא שצריך לרחם עליו, אבל גם השכר שלו קוצץ דרמטית (מרוויח העונה 11 מיליון דולר). בפלורידה הקבוצה הייתה קודם כל של דוויין ווייד; גוראן דראגיץ' וחסן ווייטסייד היו השותפים הטבעיים של "פלאש" לדרך אחרי הנטישה הכפויה של כריס בוש. בסולק לייק סיטי, הבאנקרים הראשיים של קווין סניידר הם קודם כל גורדון היוורד ורודי גובר.
אולי זו הסיבה שבדקות האחרונות של ה-95:97 הדרמטי של הג'אז על LA בתחילת השבוע, ועוד לפני הרגע הקסום של JJ, היוורד ולא ג'ונסון היה שחקן המטרה של קווין סניידר. רגע לפני המופע הטיפוסי של ג'ונסון במאני טיים, הבמה הייתה שייכת לדו-קרב הכוכבים הקצר של היוורד וכריס פול.
זה לא בהכרח היה אמור להיות ככה. אמנם היוורד סיפק עד הזריקות הרעות שלקח לקראת הסיום משחק סביר וגם היה אחראי על הקליעה שסידרה לג'אז יתרון שבע, פחות משלוש דקות לבאזר, אבל ג'ונסון היה פשוט מבריק במחצית הראשונה (14 נקודות). למרות זאת, הנקודות הראשונות שלו במחצית השנייה הגיעו רק כחמש דקות לסיום, עם שלשה שקבעה 81:87. בהמשך הוא הציל כדור כמעט אבוד וקבר סל אדיר בתזמון קריטי, במה שהיה רק הפרומו לאקורד הסיום המופתי.
שנים יוטה חיכתה לרגע הזה, שבו תוכל להגיע לבאר הפלייאוף ולקחת ממנו שלוק ארוך וטעים של ניצחון חשוב. כבר אחרי עשר שניות נראה שהכל נהרס לה, עם הפציעה המדאיגה של גובר. במבחן התוצאה הרבה מדי הספיקו לשכוח מההיסטוריה והניצוצות של ג'ונסון, כולל שחקני הקליפרס, ומהתפקיד שיש לו בתוך קבוצה צעירה שבונה את עצמה ויכולה להגיע רחוק כבר העונה בעיקר בזכותו.
בגלל האמונה
קשה לבנות לאורך זמן על סלי ניצחון כאלה, לא משנה באיזה שחקן מדובר ועד כמה גדולות הביצים שלו. זו לא טקטיקה לרוץ איתה לאורך הזמן ובמעלה ההר, כשהאוויר הופך לדליל מסדרה לסדרה והאיכות שצריך להתמודד איתה עולה בהתאם. אבל ברגעים מכריעים של משחק, אפשר לגמרי להמשיך לבנות על ג'ונסון.
במהלך האחרון בסטייפלס סנטר סניידר ויתר על פסק הזמן, ופשוט סמך על המבוגר האחראי שלו. הרבה יותר קשה להשתמש באלמנט ההפתעה בפלייאוף, את זה כבר אמרנו. הרבה יותר קל לעשות את זה כשהכדור בידיים של השחקן הכי אמיץ ומנוסה שלך, ברגעים בהם הידיים של כולם מסביבו רועדות. החיוכים על הספסל של יוטה ברגע שג'ונסון התחיל את התנועה במהלך האחרון היו העדות המובהקת ביותר לביטחון הטוטאלי של המערכת בו.
"רק רצינו לתת לאיש הזה לעשות את העבודה", אמר היוורד בסיום, בעוד שג'ונסון עצמו הוסיף בכנות: "ברגעים האלה של המשחק, החבר'ה לא יעזרו. זה כאילו אתה על אי, לבד. אני רק ניסיתי להתאזר בסבלנות ולעשות את המהלך הנכון". ג'ו אינגלס, אגב, היה זה שעזר לו להגיע למצב הנכון על ה"אי" - עם חסימה חכמה שמנעה מבלייק גריפין לשמור על ג'ונסון, והותירה אותו עם ג'מאל קרופורד. השאר היסטוריה.
אבל כרגע, באמת מדובר בהיסטוריה. יוטה כבר הפסיקה להתלהב מניצחון הפלייאוף הראשון שלה מאז 2010. אין לה ברירה אחרת. היא יודעת שכדי לחזור לחצי הגמר האזורי, או לפנטז על הישגים גדולים יותר, היא צריכה לחזור למלמל לעצמה את קלישאות הפלייאוף הנפוצות ששומרות קבוצה צעירה כמוה מרוכזת וחדורת מטרה.
ג'ונסון, שהתרגל העונה מחדש לנישת שחקן הספסל וירד מזה שנים רבות לממוצע נקודות חד-ספרתי (9.2 ו-41.1 אחוזים לשלוש ב-23.6 דקות), נותן לצעירים של סניידר להאמין שהם יכולים להגיע רחוק גם בלי העוגן החדש והצרפתי שלהם בצבע. סניידר בונה על האמונה הזאת. יותר מכך, הוא יודע שהוא חייב את הצליפות של אחד מעשרת קלעי השלשות הגדולים בהיסטוריה של ה-NBA כדי לשמור עליה רלוונטית - ועל החלום של יוטה בחיים גם בלילות הקרובים.
לפנייה לכתב/ת 
