שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages
    הצוואה איתי: זיכרון מהאח שנפל ביום האחרון לשירות
    הייתי בן 16 כשגיא נהרג, הוא היה בן 21, ולמרות שעברו כל כך הרבה שנים - אין יום שבו איני חושב על המוות המיותר שלו. יומיים לפני האסון הוא השאיר לי מכתב: "תיהנה מהחיים, אל תדפוק חשבון לאף אחד". אין יום שעובר מבלי להזכיר לעצמי את צוואתו. שי אליאש כותב לזכר אחיו גיא ז"ל

     

     

    סרט לזכרו של גיא אליאש ז"ל    (אגף התרבות של עירית רעננה בימוי: שמוליק אללי)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    30 שנה חלפו. 30 שנה, אבל עבורי זה כאילו קרה אתמול. חג סוכות, יום שישי, ההורים בחו"ל, אחי הגדול בטיול בצפון, גיא בחופשת שחרור, החיים נראו יפים לכולנו ואז דפיקה בדלת והכול השתנה.

     

    הייתי בן 16 כשגיא נהרג, הוא היה בן 21, ולמרות שחלפו כבר כל כך הרבה שנים - אין יום שעובר שבו איני חושב עליו ועל המוות המיותר שלו ביום האחרון של שירותו הסדיר. ביום האחרון, בנסיעה האחרונה, והוא בכלל בבית בחופשת שחרור, אז איך הוא נהרג. מוות טיפשי, חסר כל ערך או חשיבות הרואית.

    הזיכרונות הולכים ונמוגים. שי ביחד עם גיא
    הזיכרונות הולכים ונמוגים. שי ביחד עם גיא

    חבר ביקש ממנו להחליף אותו כי רצה לצאת לאירוע משפחתי כלשהו, גיא כמובן הסכים, כי כזה הוא היה ושילם על כך בחייו. נהג וולקן לא מיומן, איבד את השליטה על הסטיקים (הגה) של הנגמ"ש, בירידה תלולה סמוך לגדר המערכת בלבנון, הכלי התהפך וגיא נהרג.

     

    כשהלכתי לישון, יומיים לפני, גיא עוד היה חי ובכלל בבית. אמנם יצא כרגיל עם חבריו, אבל השירות הצבאי שלו למעשה הסתיים. התעוררתי בבוקר, ועל השולחן במטבח חיכה לי מכתב. אישי. מכתב רגיל שכל אחד כותב במהלך חייו הרבה פעמים לילדיו, אחים, אישה, הורים. אבל המכתב הזה, שגיא כתב לי, הפך יומיים לאחר מכן לצוואה שלו. גיא סיים את המכתב במשפט: "תיהנה מהחיים, אל תדפוק חשבון לאף אחד".

     

    מי כותב משפט כזה בשביל יומיים? כמה אני יכול ליהנות מהחיים בגיל 16? יומיים. האם הרגיש משהו ונפרד ממני? סביר להניח שלא, גיא אהב את החיים וידע להוציא מהם את המרב, אבל אין ספק שמאז מותו הצוואה הזאת של גיא נשארה איתי. עמוק בלב ולא פחות חשוב בראש.

    גיא אהב את החיים וידע להוציא מהם את המרב. עם ההורים דבורה ואברהם
    גיא אהב את החיים וידע להוציא מהם את המרב. עם ההורים דבורה ואברהם

    במהלך השנים שחלפו, שואלים אותי אנשים שיודעים על המקרה, "האם הפצע מגליד?", "האם העצב משתנה כשהזמן עובר?" אז לצערי התשובה היא לא. המחשבות על גיא והגעגוע אליו נותרו כפי שהיו מאז שהייתי בן 16.

     

    הדבר שבכל זאת משתנה הוא הזיכרון של גיא חי. כמו סרט ישן בשחור לבן, הזיכרונות שלי עם גיא כילדים ברעננה הולכים אט אט ונמוגים. את מקומם תופסת תחושה של חוסר, כאב וגעגוע.

     

    כאשר נולדו ילדיי והפכתי לאב, חשתי לראשונה את ההרגשה של הורה ששומר על גוזליו ודואג שלא יקרה להם כלום. תחושת השכול כאח, התעצמה כשחשבתי על הוריי ועל המחשבה של לאבד בן, או בת. אין אבדן קשה מזה. לאבד את היקר לך מכול. בשר מבשרך.

    היא נושאת בגאון את זכרך. שי עם הבת גאיה
    היא נושאת בגאון את זכרך. שי עם הבת גאיה

    לבתנו האמצעית קראנו גאיה, על שמו של גיא. למי שלא מכיר את הרקע אמרנו שזו גם אלת האדמה, אבל מבחינתי היא נושאת בגאון את זכרך. ילדת סנדוויץ' כמוך. מאז שנולדה, בכל פעם שאני מחבק אותה ומנשק את מצחה, אני גם מחבק אותך. תחושה מגוחכת אני יודע, אבל זו האמת. אולי כי לא הספקתי להיפרד ממך כמו שצריך, לקום בבוקר כשהשארת לי את המכתב, לחבק אותך ולהגיד לך שתשמור על עצמך ותיזהר, אולי משהו היה משתנה בגורל האכזר שלך והיית היום בחיים. אולי. זה כבר לא משנה גיא, כי אתה מת כבר 30 שנה, אבל המחשבות הללו לא עוברות ותחושת ההחמצה הגדולה במותך ומה היה יכול לקרות אילו... לא ישתנו כנראה עד יום מותי.

     

    החברים של גיא מהצבא מגיעים בכל שנה ביום הזיכרון, לבית הוריי ברעננה. לפני שנתיים הצלחתי דרך הפייסבוק לאתר חברים של גיא מהתיכון ברעננה, מתנועת הנוער - המחנות העולים, שאליה השתייך כחניך וכמדריך וחברים אחרים ש"אסף" בבגרותו. כנער הערצתי את החבורה הזאת, יפי הבלורית והתואר, תרתי משמע, שבילו את רוב זמנם יחד. חלק מהם היו חברים ממש קרובים של גיא ואפילו הכינו ביום שבו נהרג, את מסיבת השחרור שלו.

     

    חלחלו בי צער ועצב עמוק

    הבטתי עליהם מהצד כפי שהייתי עושה בגיל 16. לרגע דמיינתי את גיא יושב איתם וזורק כהרגלו הערה צינית, או מתווכח איתם על משהו רק בשביל הכיף שבוויכוח ואחר כך יצאו לבלות באיזו מסיבה בתל אביב, או ילכו לחוף הים בהרצליה. במקום זאת, חלחלו בי צער ועצב עמוק ובעיקר געגוע. למה שהיה פעם, לפני הדפיקה בדלת. למה שיכול היה להיות אילו היית נהרג.

     

    בכל יום זיכרון אני משתדל להנציח את גיא בדרך כלשהי. פעם זה שיר שכתבתי למגירה לאחר מותו ולימים ארז צדוק הלחין ודורי בן זאב ביצע בהתרגשות רבה. פעם זה קליפ שבן דודי אמיר עשה לאותו שיר והעלה ליוטיוב, הרצאות בפני תלמידים בימי זיכרון בבתי ספר ברעננה ולפני שנה הסרט המרגש שהוכן על ידי מחלקת התרבות של עירית רעננה והבימאי שמוליק אללי והוקרן בטקס ערב יום הזיכרון בעיר.

    שיידעו שהיינו שלושה, ולא שניים
    שיידעו שהיינו שלושה, ולא שניים

    הדוגמאות הללו ואחרות במרוצת השנים מאז שגיא נהרג מגיעות מאותו מקום והן דומות לכל המשפחות השכולות באשר הן, פשוט שיידעו, שהיה לי אח. שיידעו שהיינו שלושה ולא שניים. שיידעו שהוא לא מת סתם כך ונשכח אלא חי 21 שנה כתינוק, ילד, נער ומצא את מותו כחייל. שהיה חכם, ציני, סקרן, יפה תואר ושהערצתי אותו. שיידעו. שהיה לי אח. גיא, שאהבתי כל כך. שיידעו.

     

    מאז מותו של גיא, אין יום שעובר ואני לא מזכיר לעצמי את צוואתו. כמה החיים יכולים להיות קצרים. כמה שהם עלולים להפוך עצובים בן רגע... כמה שצריך לדעת להוציא מהם את המרב.. ליהנות, לחיות, לעשות... לא לחפש תירוצים והסברים למה לא... אלא לחשוב איך כן ולא לדפוק חשבון לאף אחד. כמו גיא. כמו גיא.

     

    את המכתב האחרון שגיא כתב לי הוא סיים במשפט. "נ.ב בשבוע הבא נלך לקנות בגדים". גיא הבטיח בכל חופשה מהצבא, שכשיהיה לו זמן, אחרי השחרור, נלך יחד לקנות בגדים. תמיד הערצתי את הלבוש השחור שלו. את ההבטחה הזאת הוא לא הספיק לקיים. אני עוד מחכה אחי. הבטחת שתחזור.

     

    גיא אליאש

    בן דבורה ואברהם אליאש, אח של איל ושי

    נולד ברמת גן, גדל והתחנך ברעננה, שירת בנ"מ

    נהרג בסוכות, יום שישי, 9.10.1987, ביום האחרון של שירותו הסדיר

    בן 21 במותו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הצוואה איתי: זיכרון מהאח שנפל ביום האחרון לשירות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים