שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כל כך ישראלי: על ספרו החדש של רוני סומק
    'נקמת הילד המגמגם', ספרו החדש של רוני סומק המאגד שירים חדשים וישנים, מדגיש שוב את הכישרון שלו לשלב את פניה הרבות של החברה הישראלית - מבלי להשתגע או להיקרע, ומבהיר איך הפך למשורר אמצע הדרך המושלם

    'נקמת הילד המגמגם', ספרו החדש של רוני סומק, הוא ספר במתכונת "מבחר וחדשים": מצד אחד הוא מסכם את שירתו של סומק ב־20 השנה האחרונות (ומבחינה זו אפשר לראות בו ספר המשך ל'גן עדן לאורז' שסיכם את שירתו ב־20 שנותיה הראשונות), ומצד שני יש בו שירים חדשים לגמרי, כאלה שנכתבו בשנתיים־שלוש האחרונות. מדובר אם כן בספר אידיאלי למי שרוצה להבין מה ישן ומה חדש בשירתו של אחד המשוררים הכי אהובים בדורו - כל כך אהוב שרבים מתפתים לזהות אותו עם התגלמות השירה הישראלית באשר היא.

     

    רק משורר כל־ישראלי כמו סומק יכול לכתוב שיר כמו 'שיר פטריוטי', שמתכתב עם מה שמכונה בעברית כל־ישראלית "הומור עדתי": "אני עיראקי־פיג'מה, אשתי רומנייה/ והבת שלנו היא הגנב מבגדד". וכמעט באותה נשימה לכתוב שיר כמו 'אברהם בדרך לעקידה', שלא מהסס להשוות את אברהם אבינו למחבל־מתאבד פלסטיני: "חגורת הנפץ תקתקה/ על גופו המפוחד/ ומבארות העיניים שהוברגו לו/ באותו בוקר טפטפו/ דמעות הפרידה מיצחק".

     

    רק משורר כל־ישראלי כמו סומק יכול לכתוב שיר סולידריות יהודי־ערבי מרחיק לכת כמו 'עבודה ערבית', שבו הוא מדמה את חוויותיה של אמו כפועלת טקסטיל בשנות ה־50 למאבק הפועלות של מתפרת לודז'יה בדיר חנא בשנות ה־90, ובה בעת להסכים להשתבץ ברשימת 'יש עתיד' לכנסת, המייצגת את מעמד המבוססים בחברה הישראלית.

     

    רק משורר כל־ישראלי כמו סומק יכול לשלב בשיריו נקודות מבט שנהוג לייחס לשמאל הרדיקלי, ובה בעת להישאר יקיר המרכז והממסד על כל אגפיו, דמות חיובית וחינוכית שאינה מרגיזה איש, משורר אמצע הדרך המושלם.

     

    מבליט את התפרים. רוני סומק (צילום: עידן הובל)
    מבליט את התפרים. רוני סומק(צילום: עידן הובל)
     

    איך הוא עושה את זה? חשוב לומר שזאת לא רק שאלה פוליטית או סוציולוגית, אלא קודם כל שאלה פואטית. מה שמאפשר לסומק להיות משורר כל־ישראלי מובהק ומתעתע כל כך - לא רק עיראקי־רומני אלא גם יהודי־ערבי או רדיקלי־ממורכז - הוא אספקט מיוחד בפואטיקה שלו.

     

    ברשימה על ספרו הקודם, 'כוח סוס', ניסיתי לתאר את האספקט הזה באמצעות דימוי יסוד שחביב על סומק: דימוי השירה לתפירה. וליתר דיוק: דימוי המשורר לתופרת, אבל תופרת מסוג מסוים מאוד, כזאת שלא מסתירה את קווי התפר של יצירות הטקסטיל שלה אלא מבליטה אותם, והופכת את צד שמאל של הבגד לצד ימין. כך בדיוק כותב סומק את שיריו: בוחר את המטאפורות הכי צבעוניות, תופר אותן זו לזו ודואג שהתפרים יהיו גלויים לעין. והכישרון המיוחד הזה, להבליט את התפרים, הוא גם זה שמאפשר לו לשלב בתוך פרסונת המשורר שלו את פניה הרבות של החברה הישראלית בלי לאבד את האחיזה בנקודת האמצע שלה, ובלי להשתגע או להיקרע.

     

    ובחזרה לשאלה הראשונה: מה חדש בשירתו של האהוב במשוררי דורו? לא הרבה, למען האמת. זהו אותו סומק מוכר וידוע, אם כי יש אולי איזה גוון חדש בשיריו מהשנים האחרונות, שניכר בשם השער שבו הם מרוכזים: 'די־ג'יי במעון נשים מוכות'. מי זה הדי־ג'יי הזה? ומה הוא עושה דווקא במעון לנשים מוכות? האם הוא הסתנן לשם או הוזמן, ומה מכשיר דווקא אותו להמתיק את זמנן? סומק לא מציע תשובות ברורות לשאלות הללו, אבל ברור שגם כאן, בצירוף הזה, בולט בעיקר התפר המתריס שמחבר ומפריד בין חלקיו.

      

    יופייה

     

    נוֹתְרוּ לִי 21 מִלִּים לְתָאֵר

    אֶת יָפְיָהּ.

    7 כְּבָר בִּזְבַּזְתִּי,

    וְאֶת הָאֲחֵרוֹת

    אַסְוֶה בְּכוֹבַע גֶּרֶב

    שְׁיַּסְתִּיר אֶת פָּנַי

    כְּשֶאָבוֹא לִשְׁדֹּד אַהֲבָה.

     

    'נקמת הילד המגמגם', רוני סומק, זמורה־ביתן, 213 עמ'

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כל כך ישראלי: על ספרו החדש של רוני סומק"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים