שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי צריך חינוך?
    הדיווחים התכופים על הנעשה בקרב בני הנוער בחופי הים ובמסיבות, לפיהם הם משתכרים עד אובדן חושים, מזעזעים הורים רבים. אם נרצה בכך או לא, אנחנו ההורים משדרים אווירה ליברלית חסרת מעצורים לדור הצעיר, והוא מצדו פורק כל עול. בחלק מן המקרים זה עלול לגרום לו נזק חמור. מהם גבולות החופש שעלינו להציב לילדינו ולנו, ומה הצעד הראשון לכך? הרב לייטמן משיב

    בשיתוף קבלה לעם

     

    "הגיעה התקופה בשנה שבה אתם מקבלים את ההודעה האהובה עליכם ומפרסמים אותה לכול. העת שבה כל אחד שותה עד שיכרון חושים, מביך את עצמו ומתעורר בשיחים, מי תהיה הבאה שתצעק 'אני שיכורה תיגעו בי'?". כך נכתב בהזמנה למסיבת יום העצמאות, שנשלחה בתחילת השבוע דרך הווטסאפ לצעירות בנות חמש-עשרה מזיכרון יעקב.

     

    לכל הטורים של הרב לייטמן

     

    מי שבילה לאחרונה במסיבות נוער, ולא רק בחגיגות העצמאות, אלא גם בהתכנסויות בחופי הים, במועדונים או אפילו בלופטים ובצימרים הנשכרים לסופי שבוע, מכיר היטב את המחזה: צעירים רבים עם כוס שתייה ביד אחת, סיגריה מגולגלת שאין איש יודע מה תוכנה ביד שנייה, ורובם - כך נראה - שיכורים לחלוטין או מסוממים.

    עשרה אחוזים מתלמידי ביה"ס היסודי שותים אלכוהול, ובתיכון יותר מארבעים אחוזים שותים משקאות עם רמת אלכוהול גבוהה (צילום עידו ארז)
    עשרה אחוזים מתלמידי ביה"ס היסודי שותים אלכוהול, ובתיכון יותר מארבעים אחוזים שותים משקאות עם רמת אלכוהול גבוהה(צילום עידו ארז)
    ההורים שלידיהם הגיעה ההזמנה, או אחרים שנחשפו למתרחש במסיבה, היו מזועזעים וחלקם אף נחרדים. אך אין זה מפתיע. מנתונים שפרסם משרד החינוך לפני כשנה עולה כי עשרה אחוזים מתלמידי ביה"ס היסודי שותים אלכוהול, ובתיכון יותר מארבעים אחוזים שותים משקאות עם רמת אלכוהול גבוהה, כמו וויסקי וקוניאק. בפועל אחוז המשתמשים גבוה יותר, כמו גם כמות האלכוהול שהם שותים. אין צל של ספק, אנחנו אוהבים את הילדים שלנו אהבת נפש, מוכנים להקריב למענם הכול, וכן, מוכנים גם להתפשר מעט כדי שיֵצאו לבלות ולשתות כוסית משקה קטנה, אם זה מה שעושה אותם מאושרים. אבל ילדים הם ילדים, ותחת השפעה של בני גילם, ללא כל גבולות מצדנו, אי אפשר למנוע או לצפות מהם לנהוג אחרת.

     

    עם כל הכאב שבדבר, הבעיה מתחילה בנו כהורים וכחברה. החופש, השחרור והמתירנות הם תוצאה של חינוך; כבוגרים זה מה ששידרנו להם, או לפחות נתנו להם לגדול באווירה חסרת מעצורים. זאת גם המדיניות החינוכית המסיבית של הממשלות בעולם, הקוראת להתיר את הרסן מהפרט, מתוך אמונה שבכך טמון החופש. נכון, כולנו היינו כאלה, ולמעשה גם אנחנו קורבנות. אבל בדורנו, כשהחופש פורץ גבולות, עלינו להציב מגבלות לפני שיהיה מאוחר מדי.

     

    מעידן של בערות לעידן הנאורות

    הגישה לחופש, השאיפה לליברליזם, התקווה לקדמה, לא התחילו אתמול, לא לפני עשור ולא לפני מאה שנה. הן התחילו אי שם בשלהי המאה ה-17 בצרפת עם תחילתו של עידן הנאורות. תנועה אמיצה של אינטלקטואלים החלה להוביל את העולם מחֶשכת ימי הביניים, שנמשכה תקופה ארוכה, אל פתיחות תרבותית וסובלנות.

    החופש, השחרור והמתירנות הם תוצאה של חינוך (צילום עידו ארז)
    החופש, השחרור והמתירנות הם תוצאה של חינוך(צילום עידו ארז)

    הם חשבו שטוב יהיה להעניק לאדם חופש מלא לעשות כרצונו, לאפשר לו לטעום מכל תאווה שמתעוררת בו, ואף להגן על הדרישות שלו ולעגן אותן בחוק. כשהחבל התרופף, החל להתפתח האינדיבידואל שבאדם בקצב מסחרר, והוא ניסה צורות חיים שונות ומשונות. ההוגים האמינו כי האדם, מתוך טבעו האגואיסטי, ילמד על בשרו מה טוב ומה לא, יצבור ניסיון בחיים, ובתוך כך ידע להציב לעצמו גבולות ברורים. אם כן, למה לא לשחרר מעט את הרסן שלוחץ עליו?

     

    ככל שהלכו ופחתו הדרישות כלפי האזרחים, כשספר החוקים קיבל צביון חדש וכשרוב מדינות המערב הטמיעו גישה דומה בקרב אזרחיהן - הפתיחות ניצחה. פתאום, החל שיח על שוויון וכבוד לזולת, המלוּוה ברגישות יתרה לצורך במתן זכויות שוות לכל מגדר, תרבות, קהילה ומיעוט. ההמון נטש את הדתות, והן מצדן הפכו קנאיות וקיצוניות כלפי מאמיניהן לשעבר.

     

    האינדיבידואל לא פסק מלהתפתח, ומנגד, הוא החל בניתוק הקשר שלו מהכלל. כתוצאה מכך, התפורר התא המשפחתי, דעכה המחויבות וכל איש הישר בעיניו עשה. גם הטכנולוגיה המשוכללת לא בלמה את ההידרדרות, נהפוך הוא - העצימה את הניכור של האדם הקטן בעולם הגדול ואת תחושת הריקנות והבדידות. כך למשל, האינטרנט במקום לשמש כלי להתקשרות חיובית, רק האיץ את תרבות ההפקרות, ואחרי דורות ה-X, ה-Y וה-Z, לא ידוע כלל לאן נמשיך מכאן. כך קרה, שהאופציה המהירה והקלה לצאת מעצמנו, מתוך תקווה למלא את תחושת הריקנות והבדידות שלנו, ולו רק לרגע, היא השימוש (המופרז) באלכוהול ובסמים.

     

    מעולם פרוגרסיבי לעולם רגרסיבי

    המראה המטריד של עשרות בני נוער שתויים ומסוממים במסיבות ובחופים, ולא רק שם, מסמל את שקיעתו של החזון הליברלי. חופש ללא גבולות לא יביא לנו אושר. כשהדור הצעיר ממלא את עולמו בסמים ובאלכוהול, ו/או מתמכר לפורנו ולגלישה סתמית ברשתות החברתיות, עלינו לנתב את הדברים למקום הנכון כדי למנוע את האסון הבא. ההתנהגות האנוכית הטבעית שלנו, והאדישות שבאה בעקבותיה, ברורה לי היטב: אנחנו לא נקום ונפעל באופן מיידי, אלא רק כאשר תיגדש הסאה. אולם, האם לא עדיף לפעול כאן ועכשיו מאשר לבַכות את העבר?

    כשהדור הצעיר ממלא את עולמו בסמים ובאלכוהול, עלינו לנתב את הדברים למקום הנכון  (צילום עידו ארז)
    כשהדור הצעיר ממלא את עולמו בסמים ובאלכוהול, עלינו לנתב את הדברים למקום הנכון (צילום עידו ארז)

    האתגר הגדול של הליברליזם כיום הוא למצוא את האיזון הדק בין חופש הפרט ובין הפגיעה בחברה שנותנת את הזכויות. במקום לתת למפלגות לקדם לגליזציה לסמים, לדוגמה, עלינו לעשות יד אחת ולחשוב איך להקנות לילדים שלנו ערכים נעלים יותר, שיתנו מענה למה שבאמת חסר להם. ללמד אותם ולעזור להם לרסן את זרע האינדיבידואליות שצמח בימינו לאגו הרסני, ולהראות להם שהאושר שלנו כבני אדם פרטיים, תלוי ביכולת ליצור קשרים נכונים וטובים עם האחרים. הדור הצעיר, האדיש וקהה החושים הזה, כביכול, שואל שאלות על משמעות החיים, וכבר לא מסתפק במה שסיפק אותנו ההורים. הוא דורש קשר אנושי וחברתי בדרגה עמוקה יותר, צוהר לעולם עמוק יותר מזה שאנחנו מורגלים אליו. לשם כך, גם אנו נדרשים ללמוד קצת יותר על החיים ועל מטרת החיים, אחרת הנוער ימשיך למלא עצמו בתחליפים שאינם מעניקים לו דבר מלבד סיפוק רגעי.

     

    הצעד הראשון בדרך להבראת החברה, לתוספת משמעות לחיים וליצירת חינוך נכון ומתקדם, הוא להעלות את המודעות למסר שחכמת הקבלה מעבירה: כוח האחדות שלנו חזק יותר מכל כוח אינדיבידואלי, ויש בו היכולת לתקן את המעוות. המסר פונה לכולנו כאחד: הורים, ילדים והחברה בכללה - כולנו ניזונים מאותה אווירה. בשנותיהם הראשונות של הילדים, כל עוד הם מקשיבים לנו, עלינו להדגיש להם מה טוב ומה רע ולכוון אותם להתקשר יחד, במקום להתכנס בתוך עצמם. אך מרגע שגדלו צריך להיות לצדם בכל פלטפורמה אפשרית ולדבר בשפתם. חנוך לנער על פי דרכו.

     

    יתר על כן, גם בנו, תוצרתו של הליברליזם חסר המעצורים, יש מקום שמקל ראש, כוח הגנתי שעוצם עין וחושב ש"לי זה לא יקרה". לכן חובה עלינו לפעול יחד ולעודד זה את זה. להתחיל בתהליך ארוך-טווח שבסופו נוביל רפורמה חברתית-חינוכית. לחנך את עצמנו מחדש ולהבין כי חופש במלוא מובן המילה אינו מועיל לאף ילד או ילדה. וכן, לא הכול מותר, אלא יש להציב גבולות ברורים; לקבוע מסגרת נכונה שתשמור אותנו מכוונים אל מקור האושר שלנו - כוח האחדות שטמון בחברה.

     

    התהליך הזה צריך להתרחש במקביל בכל מוסד וארגון בחברה, ולא רק במסגרת התא המשפחתי. עליו להתפרש על פני תשתית רחבה ואחידה, שתחצה את כל המגזרים ותפעל במגוון המסגרות החברתיות - החל מגני ילדים, דרך בתי הספר והאוניברסיטאות, מקומות עבודה, בתי חולים, בתי אבות וכן הלאה. ככל שנתמיד לפרסם, לדון ולהטמיע בכלל החברה שהחוסן שלנו נובע מכוח החיבור בינינו, כך ניטיב עם עצמנו ועם ילדינו. הסביבה תמתן את כולנו, הורים כילדים, ונדע להפוך יחד את סם המוות לסם החיים.

      

    הרב ד"ר מיכאל לייטמן, העומד בראש תנועת קבלה לעם העולמית, מעניק מדי יום שיעורי קבלה המשודרים בערוץ 66 ב-HOT ובאתר האינטרנט. התנועה מזמינה את כולם לבוא וללמוד את חכמת החיבור המבוססת על כלל היסוד של העם שלנו: "ואהבת לרעך כמוך". לפרטים על מעגלי שיח חווייתיים ברחבי הארץ ועל מסלולי הלימוד חייגו: 1-700-509-209 או צרו קשר כאן .

       

    בשיתוף קבלה לעם

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מי צריך חינוך?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום עידו ארז
    צילום עידו ארז
    צילום: טים נוקס
    הרב ד"ר מיכאל לייטמן
    צילום: טים נוקס
    מומלצים