"13 סיבות": סדרת הנוער שכולה גימיק

הרבה מחמאות גורפת "13 סיבות" מאז עלתה בנטפליקס לפני כשבועיים. מספיק בשביל שאאלץ את עצמי לצפות בה, למרות שאפילו בתור נער מעולם לא באמת חיבבתי סדרות נוער. אולי זו, עטורת השבחים והבאזז, תצליח היכן שכל כך הרבה מקודמותיה נכשלו. אולי זו תימנע מהרצינות העצמית התהומית שאופיינית למטיפניות שביניהן, מהסטריאוטיפים הקבועים של ההייסקול האמריקאי, וממתן יותר מדי קרדיט אינטלקטואלי או רגשי לגיבוריה הדחויים - משהו שב"דוסון קריק" הרתיח אותי עד כדי השלכת חפצים דוממים על המסך.

אז בואו נקצר: זה לא קרה. לא בדיוק, לפחות, מאחר ו-"13 סיבות" - המבוססת על רומן ה-YA המצליח של ג'יי אשר - בהחלט לא מצדיקה מסך טלוויזיה שבור. היא מבוימת היטב ונהנית ממשחק טוב, לרוב, מטאץ' אנכרוניסטי חמוד שיקסום לילדי שנות ה-80 ומעלילה דרמטית די אפקטיבית בסך הכל - בטח שעבור קהל היעד הצעיר ודל-הקילומטראז'. מצד שני, הבסיס העלילתי שלה נשען על רגליו הרזות של גימיק, אחד שהולך והופך למרגיז יותר ויותר ככל שהיא מתקדמת. לי, לצורך העניין, הספיק כמעט חצי - 6 פרקים - לפני שוויקפדדתי בעצלתיים את ההמשך. אבל אני קשיש, אז לכו תדעו.

"13 סיבות". יא! קסטות!

מדובר, בגדול, בתעלומה בלשית: מדוע התאבדה האנה בייקר (קת'רין לנגפורד), מתבגרת בת 17 מעיירה קטנה? כי יש מי שמעוניין להמשיך הלאה ולהשאיר את השאלות הלא פתורות סביב מותה מאחור, אך לא קליי ג'נסן (דילן מינט), נער שקט שהיה ידידה הקרוב וכנהוג ביצירות מסוג זה גם היה מאוהב בה.

אבל מסתבר שגם האנה לא הייתה מעוניינת להיעלם בשקט, ושבועיים אחרי מותה נוחתת חבילה ובה 13 קסטות (יא! קסטות!) על מפתנו של קליי, כל אחת מהן מכילה חתיכה מפאזל המסתורין שאופף את מותה. האנה, אתם מבינים, פשוט החליטה, בטרם התאבדותה, לקריין את שרשרת האירועים שהובילו לכך, כשכל קלטת מוקדשת לאדם אחר שקשור לכך - כולל קליי עצמו. אה, ונחשו כמה פרקים יש ב-"13 סיבות"? בדיוק.

מדובר בגימיק שאולי עבד טוב יותר במקור הספרותי, אבל הופך את הצפייה בסדרת הטלוויזיה למעיקה, חד וחלק. אין טריק שיוצרי הסיפור הזה, בדפוס ועל המסך, לא משתמשים בו כדי לעכב ולדחות ולמתוח לכדי קנה המידה הנדרש את ההאזנה לקלטות במלואן. ההסבר הנמשך - שהחוויה הרגשית עזה מדי עבור קליי - לא מצליח לשכך את חוסר הסבלנות הנבנה אצל הצופה. באכסניה המוגבלת-בזמן שמציע סרט קולנוע זה יכול היה לעבוד. פה זה פשוט מרתיח.

מה שכן עובד, באופן מפתיע, זו הגלישה בין שני הזמנים בהם מתרחש הסיפור - תהליך הגילוי של קליי בזמן הווה, והפלאשבקים לחוויותיה של האנה - שנעשה באלגנטיות רבה, תוך מתן פתרונות עריכתיים יצירתיים, אפילו ממש מרשימים פה ושם (שאפשר לזקוף לזכות לתומס מקרתי, במאי מוצלח ושחקן מוצלח, שזכה באוסקר על התסריט המקורי של סרטו "ספוטלייט" וביים את צמד הפרקים הראשונים פה).

אבל הגישה הקולנועית ורגעים אקראיים של דרמה אפקטיבית לא מספיקים בשביל להצדיק את העיסוק בתמות השחוקות ביותר של הז'אנר (בריונות, בדידות רגשית, רכלנות, תקיפה מינית, יו נואו דה דריל), את הגימיקיות המאוסה ואת העובדה שבתכלס, אין פה באמת דמות אחת שבאמת ראויה לסימפטיה שלכם, חוץ מההורים הדואבים, אולי. כי בסופו של דבר, גם אתם תתקשו להימנע מלשאול את עצמכם: איזה מין אדם יושב ומקליט במתודיות פרויקט שכזה לפני שהוא שוכב באמבטיה וחותך לעצמו את הוורידים? ובכן, אדם די מרגיז, בסך הכל, מישהו שיכול היה לפתור הרבה מהבעיות שלו אילו היה קצת פחות מרוכז בעצמו. טינאייג'רים ארורים.

פורסם במגזין "פנאי פלוס"