לא רוצה לשמוע על הקודמות שלו. מבחינתי אין לו עבר. גם אם מתגנב לו לפעמים מין יצר הרסני כזה, להציץ. אולי לקנא קצת, להרגיש את הפרפר רועד בבטן, להיות בת 16 לכמה רגעים.
קנאה די דומה להתאהבות. משהו עז שמנער לנו את המערכת ומזכיר לנו מה יש לנו בידיים. אבל אני זוכרת לבד, תודה. לא זקוקה לפרפרים. לפעמים זה בכל זאת תוקף אותך בלי הודעה מוקדמת. "אהה... הייתי איתה פעם". "אוי לא… למה בכלל סיפרת לי?" אני ממש לא חייבת לדעת שהוא גם חיבב אותה! בעיקר כשהיא רזה מדי, מאלו ששוכחות לאכול ולא פוגשות ים בלי שמן גזר.
אני גם רומנייה עם פוטנציאל להפוך לסוג של נדיה קומנץ'. אמנם אין אדם פחות אתלטי ממני, אבל במיטה מתפרצת מתוכי מתעמלת אולימפית, ולדעתי בהחלט מגיעה לי מדליה על כמה מהלכים. אולי נולדתי עם עצמות כבדות, אבל בגלל שממש חשוב לי להשאיר רושם, אני מתגמשת. וכשאני מתעמלת, מאוד מפריעים לי קולות רקע שמברברים לי בראש. הדמיון שלי מסכן את המדליה. רק לא לחשוב עכשיו על הרזונת, חובבת השיזוף, כי אז אפול מהקורה ולא נשמע הלילה את ההמנון.
לכל אקס שלי הייתה גם אקסית. לצערי. אף פעם לא חיבבתי אותן. לצערם. למרות שבזמן שהיינו יחד הם היו בדרך כלל מאוהבים בי יותר, או לפחות ביכולות האקרובטיות שלי, עדיין הפריעה לי המחשבה שהם בכלל יכולים להתאהב במתחרה ממדינת אויב. על מנת להתמודד עם התקפי הקנאה, אני בדרך כלל עושה דמיון מודרך. מדמיינת את הנקסטית. זאת שתבוא אחריי ותהפוך אותי למיתוס. בטח תגיד לעצמה, בזמן שהיא מפשיטה אותו: "מה הוא עשה בכלל עם שמנמונת שלא מסוגלת להתאים אפילו חולצה למכנסיים? גם אף פעם לא אהבתי את המוזיקה שלה. דיקלה, זאת זמרת!"
כשחוסר הביטחון צף, נשים יכולות להיות מאוד מרושעות אחת לשנייה. אבל נשים זה עוד כלום. גברים?! אצלם זה טריגר לגמרי לגיטימי למלחמת עולם. היה לי אחד שנסגר יום אחד בחדר שלו וסירב לצאת. למה? כי גילה, שלפניו רציתי לעשות ילדים לידיד שלו. בסוף לא עשיתי אפילו חתול לאף אחד מהם, אבל באותו רגע — מלחמה.
אמא שלו התקשרה אליי נרעשת: "קרן, בואי מהר, הוא נעל את הדלת ולא יוצא משם". באתי אליו הביתה ודיברתי לחור של המנעול: "מותק, הכל בסדר, אנחנו יחד. מה שהיה היה. צא משם ואני יותר לא אדבר בחיים על אף גבר אחר".
נפרדנו, מיד אחרי שהוא ניצל מעצמו. די מהר פגשתי גבר אחר, לא מהחבר'ה שלו. אבל גם הוא חטף עליי את הסיבוב יום אחד, כשראה מישהו מחבק לי את הצוואר. תנועה רכושנית, שלפעמים נפלטת להם, מתוך רצון להפגין חביבות. מאותו רגע כל יצור חי עם יכולת להפיק צליל היווה איום. גם חברים שלי מהמגמה הטכנולוגית בתיכון, שמדברים רק בשפה בינארית. אפילו החבר הגיי שלי, שמעדיף להיכחד מלהתרבות איתי. אפילו החברה שלי. "את מבלה איתה יותר מדי זמן", אמר לי. מבחינתו, אני בכלל לסבית, חובבת גברים שחובבים גברים עם משיכה עזה לרובוטים.
היום אני לא בג'ונגל יותר. על נושאים שקשורים באגו או בביטחון עצמי, אנחנו כבר מדברים סביב השולחן. על כוס קפה. חלב סויה. אני גם מנסה לנער מעליי כל יצר רכושנות, מתוך הבנה שכלום לא שייך לי. אפילו הגבר שבוחר כל בוקר מחדש להיות שלי.
עם בן זוגי הנוכחי, אב ילדיי, אני מקיימת מערכת יחסים מאוזנת. אנחנו מכבדים את הביחד שלנו וגם נותנים זה לזו ספייס. לא התחתנו, הטבעת שלנו וירטואלית. הוא שם לי אותה על האצבע, ואני רואה אותה, רק כי אני בוחרת להאמין שהיא שם. טבעת דני־דינית.
חתיכת אומץ. לשלוח גבר חתיך כזה, מרשים, אל יווני, לפאב, בלי טבעת. יותר אמיץ אפילו מלעשות פליק־פלאק על קורה. אבל אני כבר יודעת, שאין לך שום דרך להחזיק אף אחד בכוח. מי שלא טוב לו, בסוף הולך. גם אם זה אומר לנסר בשיניים את החבל שכרכת סביבו. ואם הוא לא ילך פיזית, שמחת החיים שלו תלך. ואז עם מי תישארי? תחיי עם אצבע, שמחוברת אליה טבעת, שמחובר אליה מישהו מרוקן.
אז אני מקדשת את האוויר וגם את האדמה. יש לנו בית, אבל לגמרי מותר, גם מומלץ, לעוף מדי פעם לעננים ולהשקיף עליו מגבוה. זה לא תמיד קל. בעיקר כשעוברת עלייך תקופה מזופטת. אם את מרגישה פחות מושכת בעיני עצמך, הנטייה הטבעית היא לבקש חיזוקים בבית. פיטרו אותי מהעבודה? שיקבל אותי עכשיו! מישהו העליב אותי? כדאי מאוד שהוא יגיד לי מהר־מהר כמה שאני נהדרת.
הבעיה היא שציפיות הן רעל. גם ימי הולדת הם מצע מעולה להיעלבות. תמיד אני מדמיינת תרחיש הרבה יותר מסעיר משני כיסאות במסעדה. הרי מכרו לנו פרחים ושמפניות. מסיבות הפתעה על גגות בעזריאלי. נסיעה לנתב"ג בעיניים עצומות, והופס, את מתעוררת בפריז.
בפועל? הוא טרוד בשגרת החיים שלו, את טרודה בציפיות שלך ממנו, ולשניכם יש עבר מודחק עם הרבה ציפיות לעתיד.
קשה לחיות את ההווה. שלושה סלי כביסה מפוצצים בגדים. מישהו רוקן את המדיח? למה לעזאזל אנחנו לא עושים כבר סדר בחשבונות? אפשר לצמצם קצת בביטוחים. אוי לא, קיבלתי דואר. זה בטח לא מכתב אהבה רומנטי ממנו.
אבל אין דבר רומנטי יותר מהחיים עצמם. זה שאנחנו שורדים ככה, בתוך ים התופת הזה, ומצליחים גם ליהנות. שיש לנו רגעים נדירים של אושר. שהמשפחה שלנו כל כך מיוחדת. שאין בוקר שבו אני לא מתעוררת עם חיוך, ובעיקר אני גאה בכבוד ההדדי שאנחנו רוכשים זו לזה. אני מעריכה אותו, עוד לפני שאני אוהבת אותו, ואם זאת לא אהבה, מה כן?
ואם יצוץ איזה עבר או תגיע פתאום איזו חובבת שיזוף ותיקח אותו ממני? אין צורך להילחץ. לא כדאי למות מאהבה, עדיף לחיות אותה כאן ועכשיו. מחר? מי בכלל מבטיח לנו שקיים דבר כזה.
