שתף קטע נבחר
צילום: shutterstock

לבד בברלין #16 הבית שלי, הבית של פלורה

פלורה פרידל ברנדט גרה ונלקחה מהבית ברחוב Pappelallee 3, הבניין בו חזי מתגורר כיום בברלין. הוא פוגש אותה לפחות פעמיים ביום, יותר משהוא נתקל בכל אחד מהשכנים החיים שלו, ויודע עליה יותר מעליהם - מהמעט שהאבן המונחת בכניסה לבניין מספרת. בתוך ים המוות של השואה, פרויקט אבני הנגף עוזר לא ללכת לאיבוד, לא לשכוח פנים ולא להפסיק להרגיש

פלורה פרידל ברנדט נולדה בשם פלורה פרידל זילבר ב-11 באוקטובר 1866. פלורה הייתה יהודיה, תושבת ברלין, שגרה במהלך חייה בשכונת שונברג שבמערב, משם היא עברה לוודינג, "טורקיה הקטנה" של היום, עד שביום שלישי, 16 ביוני 1942 נכנסו חיילים נאצים לבניין בו גרה ברחוב Pappelallee 3 שבשכונת פרנצלאוארברג שבמזרח. החיילים הוציאו את פלורה בכוח מהבית, ושלחו אותה 260 קילומטרים דרומה משם, לגטו טרזינשטט שבשטחה של צ'כיה של היום.

פלורה פרידל ברנדט (צילום: היכל השמות - מאגר דפי העד של "יד ושם")
פלורה פרידל ברנדט(צילום: היכל השמות - מאגר דפי העד של "יד ושם")

גטו טרזינשטט היה "הבית החדש" של פלורה במשך שלושה חודשים, עד 19 בספטמבר 1942. באותו יום היא הועלתה יחד עם יהודים רבים נוספים ונדחסה לתוך רכבת משא של בקר. הרכבת נסעה ליעד שלא היה ידוע לאף אחד מהדחוסים בה, בחום הכבד של סוף הקיץ.

 

לכל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן

 

קשה לי להאמין שפלורה האמינה לחיילים שסיפרו לה שנוסעים למחנה עבודה חדש, תוך כדי שהיא מועלית ונדחסת לתוך רכבת בקר. רכבת שלקחה אותה ביום שבת, יומיים לפני יום כיפור, כ-700 קילומטרים מזרחה, למחנה ההשמדה טרבלינקה.

 

אני גם לא יודע אם פלורה מתה כבר בתוך הרכבת, מהצפיפות ומהחום הכבד, כמו יהודים רבים אחרים, או שבגיל 76 פחות חודש, הצליחה לשרוד את הנסיעה האיומה הזו, רק כדי להירצח כמה ימים אחר כך, עירומה בתוך תאי הגזים.

האבן בכניסה לבניין, עם פרטי חייה ומותה של פלורה (צילום: חזי מנע) (צילום: חזי מנע)
האבן בכניסה לבניין, עם פרטי חייה ומותה של פלורה(צילום: חזי מנע)

הרכבת בה נסעה פלורה הייתה רק אחת מתוך עשר רכבות, בהן הובאו 18 אלף יהודים מגטו טרזינשטט למחנה ההשמדה טרבלינקה. בסך הכל כ-875 אלף בני אדם, מתוכם כ- 865 אלף יהודים נרצחו בתוך קצת יותר משנה, בין יולי 1942 לאוקטובר 1943. בתוך ערימת המספרים הזו, קל מאוד ללכת לאיבוד. בתוך ים המוות הזה אפשר מהר מאוד לאבד שמות, לשכוח פנים ולהפסיק להרגיש.

 

בעקבות האבנים

פרויקט אבני השטולפרשטיין, אבני הנגף בעברית, של האמן גונטר דמינג שהחל ב-1992, מבקש לעשות בדיוק את הדבר ההפוך. להפוך את המספרים לאנשים, את האנשים לשמות ואת השמות לסיפורים אישים של מישהו שהיה כאן פעם. שנזכור אחד אחד, ובאופן אישי, את כל קורבנות הנאצים שעשו הכל כדי למחוק אותם ואת זכרם מעל פני האדמה. מהרכוש שהיה להם - ועד לשאריות גופתם.

האמן גונטר דמינג, יוצר "אבני הנגף"
האמן גונטר דמינג, יוצר "אבני הנגף"

הפרויקט מפגיש אותנו עם כל אדם במקום האחרון בו הוא היה, וממנו היא או הוא נלקחו אל מחנות הריכוז, ומשם אל מחנות ההשמדה. בכניסה למקום המגורים או מקום העבודה, ה-Stumble stone, "אבני ההיתקלות" מונחות בכניסה לכל מבנה. על האבנים חקוקים שם האדם, לפני ואחרי נישואיו; שנת לידתו; התאריך בו נלקח ממקום זה ושם מחנה הריכוז אליו הוא נשלח. למטה, בתחתית האבן, חקוקים גם התאריך ושם מחנה ההשמדה אליו הוא נשלח ובו הוא נרצח על ידי הנאצים.

 

את האבנים ניתן למצוא כיום בכניסות למבנים ב-22 מדינות ברחבי אירופה. רק בברלין עצמה מונחות כ-7,100 אבנים לזכר אלפי בני אדם. יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, שחורים, עדי יהווה, גרמנים מתנגדי המשטר, עריקי צבא ובעלי מוגבלויות. כולם תושבי העיר.  

 

איך אתה יכול לגור בבניין עם היסטוריה כזו?

אחת מהן היא פלורה פרידל ברנדט, שגרה ונלקחה מהבניין ברחוב Pappelallee 3, הבניין בו אני גר היום. כבר תקופה שאני נתקל בפלורה כל יום לפחות פעמיים יותר משאני נתקל בכל אחד מהשכנים החיים שלי. יודע עליה יותר משאני יודע עליהם, אפילו אם זה מהמעט שהאבן מספרת לי.

ברלין, 2017. אפשר לחיות כאן. כיהודי, כישראלי, וביחד (צילום: SHUTTERSTOCK) (צילום: SHUTTERSTOCK)
ברלין, 2017. אפשר לחיות כאן. כיהודי, כישראלי, וביחד(צילום: SHUTTERSTOCK)

"איך אתה יכול לגור בבניין עם היסטוריה כזו?", כתב לי אחד החברים בהודעת וואטסאפ, אחרי שסיפרתי לו על השכנה שלי, פלורה. גם חלקכם שואל אותי בכל טור, איך אני יכול לחיות כאן בברלין, עם ההיסטוריה הזו.

 

האמת היא שאני יכול. ויותר משאני יכול, אני גאה לחזור ולגור בבית שבו יצורים דמויי אדם, לקחו אותה מכאן. לקחו אותה, כי מישהו שיכנע אותם מספיק שהיא אינה ראויה לחיות ביניהם יותר.

 

היטלר לא סבל את ברלין, כי כמו היום, גם אז אפשר היה למצוא בה את כולם, מעורבבים ביחד, עובדים ביחד, חיים ביחד. ביחד זה המצב שהיטלר ודומיו הכי לא אוהבים אותנו. הרבה יותר קשה "לנהל" אותנו ולהשפיע על המחשבות שלנו ככה. אנחנו משרתים טובים יותר כשאנחנו מפוחדים ומאמינים להם שיותר טוב ובטוח לנו בנפרד אחד מהשני.

 

מהבית שלי בברלין, אולי יותר מכל מקום אחר בעולם, אני גאה להיות ישראלי, יהודי, הומו או כל כותרת שחשוב למישהו לשים לי על הראש, כדי לחשוב שהוא מבין מי אני. בכל יום שאני עובר את מסך הסמלים הדמיוני שמפריד ביני לבין אנשים אחרים: גרמנים, ערבים ועוד צורות שונות של אותו הדבר, אני מרגיש שניצחתי את כל מה שהנאצים האמינו בו. בכל יום שהתאמצתי לגלות מי הוא זה שלידי, ולחבק אותו בסוף, אני יודע שזה בדיוק מה שאלו שלקחו את פלורה השכנה, מהבית שלנו ברחוב Pappelallee 3, לא רצו שיקרה כאן יותר. כאן, ובכל מקום אחר בעולם.

 

ה"לעולם לא עוד" שלי, הוא לא "אני אדאג שזה אף פעם לא יקרה לי שוב". ה"לעולם לא עוד" שלי, הוא לעולם לא לתת לדגלים, לסמלים ולאמונות להסתיר לי את האדם שעומד לידי.

 

דף העד של פלורה (צילום: היכל השמות - מאגר דפי העד של "יד ושם") (צילום: היכל השמות - מאגר דפי העד של
דף העד של פלורה(צילום: היכל השמות - מאגר דפי העד של "יד ושם")

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: חזי מנע
האבן של פלורה
צילום: חזי מנע
מומלצים