התמונות האחרונות מה"גו-פרו" של מתן בעזה
מצלמת הקסדה של סמ"ר מתן גוטליב ז"ל תיעדה גם את הימים והרגעים האחרונים שלו ב"צוק איתן". "לפעמים אני עולה לחדר שלו", מספרת אמו רוחמה, "מדמיינת אותו, מנסה להריח את הריח שלו כשהוא היה מגיע, מסתכלת על התמונות ולא מאמינה שהוא איננו"
8:30 בבוקר - סלפי במצלמת "גו פרו" דקות לפני שנכנסים לחשוף פיר מנהרה בעזה. המצלמה, שהוצמדה לקסדתו של סמ"ר מתן גוטליב ז"ל תיעדה את מבצע "צוק איתן" מזווית הראייה של הלוחמים ביחידת מגלן, ועכשיו היא משמשת להפוגה מחויכת. שעה וחצי לאחר מכן – פיצוץ רב עוצמה יקבור את מתן מתחת להריסות המרפאה הממולכדת, וזו תישאר לעד התמונה האחרונה של הצעיר הבלונדיני ותכול העיניים, "שבדי קטן" כפי שאמו רוחמה מכנה אותו.
"כבר בבוקר ידעתי", היא מספרת. "התעוררתי והייתה לי הרגשה איומה. בדרך כלל אני רעשנית, אי אפשר להתעלם ממני, ובאותו היום הייתי מאוד שקטה. בשעה 10 אמרתי לבנות שעובדות איתי 'תקשיבו, לא טוב לי. כואבת לי נורא הבטן'. וכנראה שבאמת הבטן שלי צעקה באותו רגע שקרה מה שקרה.
"בסביבות 15:30 המנהל שלי קורא לי לחדר שלו, ואמרתי לו שאסיים שיחה ואגיע. אחרי זמן קצר הוא התקשר שוב ולא הבנתי מה הלחץ. ממרחק של 10 מטר ראיתי חיילים ואמרתי לו בטלפון 'אני מאוד מקווה שהם לא בשבילי'. ואז הם באו מולי. הסתכלתי עליהם, התחלתי להרגיש שהרגליים לא מחזיקות אותי, ואז נאמר המשפט שהוא הסיוט שלי בכל לילה – צבא ההגנה לישראל מודיע לי שבני, סמל ראשון מתן גוטליב, נהרג בעת מילוי תפקידו. פשוט נזלתי".
מתן נהרג שלושה חודשים לפני השחרור. השירות במגלן היה עבורו משאת נפש, והוא התאמן רבות לקראתו. באופן טבעי, בני המשפחה חששו מהשירות של מתן ביחידת הקומנדו המובחרת, אך רוחמה מבהירה: "הוא לא שאל אותנו. תמיד נתנו לו לבחור את הבחירות שלו, עמדנו רק מהצד ותמכנו. בלב דאגנו אבל השתדלנו שלא לחשוף בפניו את הפחדים. מבחוץ נתנו לו את כל הגיבוי, והוא היה מאוד מרוצה. לפחות אנחנו יודעים שהוא עשה את מה שהוא אהב. זה באיזשהו מקום קצת מנחם".
במהלך השבועות שקדמו ל"צוק איתן" השתתפה מגלן במבצע "שובו אחים" לאיתור שלושת הנערים החטופים. לוחמי היחידה הם שמצאו בסופו של דבר את גופות הנערים, לאחר סריקה סיזיפית של מערות ובורות מים, מתוך הערכה שבאחד מהם מסתתרים החוטפים החמושים.
"ב'שובו אחים' עוד היה איתו קשר טלפוני, ואח"כ כשהם נכנסו לעזה הוא היה בלי טלפון, ולא היה בינינו קשר", מספרת רוחמה. "אלו היו 12 הימים הגרועים בחיי. ואז הם יצאו להתרעננות והיינו באופוריה במשך יום וחצי. בערב הוא אמר לבעלי שמוליק שהם נכנסים לעוד משימה אחת שכשיחזרו ממנה, יצאו לגמרי מעזה. עוד ניסיתי לשלוח לו הודעה אבל הוא כבר לא ראה אותה".
בתקרית שבה נפל מתן נהרגו שני חיילים נוספים - סמ"ר עומר חי וסמ"ר גיא אלגרנטי, ונפצעו תשעה. תחקיר האירוע העלה כי המבנה שקרס על החיילים היה מרפאה של האו"ם, שחמאס הסליק בקירותיו 12 חביות של חומר נפץ שכל אחת מהן שקלה 80 ק"ג. זו הייתה התקרית הקשה ביותר של מגלן במבצע, שעל פעילותה בו קיבלה את צל"ש הרמטכ"ל.
ההתמודדות עם האבל היא תמידית, קשה ומייסרת. "יש לנו חיים עד 30 ביולי 2014 ומ-30 ביולי 2014", אומרת רוחמה. "אני מרגישה שאני חיה עם תקרת זכוכית. ההנאות הן לא אותן הנאות, הטעם של האוכל אינו אותו טעם. לפעמים אני עולה לחדר שלו, מדמיינת אותו, מנסה להריח את הריח שלו כשהוא היה מגיע, מסתכלת על התמונות ולא מאמינה שהוא איננו. ימי שישי ב-11 בבוקר הם סיוט, זה הזמן שהוא היה חוזר מהצבא, אז אנחנו חייבים לצאת מהבית בשעות האלה. אנחנו הולכים לקבר שלו, מנקים, מדליקים נר, משמיעים מוזיקה, ומספרים לו מה שהיה באותו השבוע".
עם זאת, מתוך הכאב נולדה מטרה, ותחושת שליחות שמפעמת בהורים ובשני אחיו הגדולים של מתן - להנציח אותו כמה שיותר. השבט שבו היה בצופים בראשון לציון נקרא על שמו, וכך גם פינת הנצחה בנס ציונה שבה נהג לבלות עם חבריו וחניון ביער האילנות; שירים נכתבו לזכרו, מלגות על שמו מחולקות לפעילים חברתיים, אך המחווה המיוחדת מכולן היא שחבריו של מתן תמיד לוקחים עמם מזכרת ממנו למקומות שבהם לא הספיק לבקר, מנפאל ועד קנדה. מדובר בסטיקר שעיצבו ועליו תמונתו של מתן והמשפט PEACE YA MAN - המילים שכתב בסוף הודעה ששלח לחברו בזמן המבצע ברצועה, שבה שאל לשלומו. בדף פייסבוק בשם "זוכרים את מתן" הם מעלים צילומים שלהם מחזיקים את הסטיקר ומדביקים אותו באתרים שונים בעולם.
"מתן אהב לטייל בחו"ל. הוא היה ילד מלא שמחת חיים וכשהוא היה נכנס הביתה האור היה מתחזק. בעלי ואני החלטנו שאנחנו חוזרים למסלול, ונעשה הכל להנצחתו. נשבעתי לעצמי שעד נשמת אפי האחרונה אני אעשה כל דבר כדי שלא ישכחו אותו", היא מבטיחה.
לפנייה לכתב/ת 
