"סיפורה של שפחה": מציאות מחרידה - שחייבים לראות

"מעשה השפחה", ספרה השאפתני של מרגרט אטווד משנת 1985 על מציאות דיסטופית שבה כוחות נוצרים קיצוניים עולים לשלטון ומיישמים פרשנות חדשה ואכזרית של הברית הישנה על כל האזרחים, זכה לביקורות מצוינות ולעיבודים רבים במהלך השנים. "סיפורה של שפחה", סדרת טלוויזיה חדשה בהפקת אתר הסטרימינג הולו, מביאה את הסיפור אל המסך הקטן בכיכובן של כמה שחקניות מוכרות - אליזבת מוס, הזכורה מתפקידה המופתי כפגי ב"מד מן", אלכסיס בלדל - רורי מ"בנות גילמור", וסמירה ווילי - פוסיי מ"כתום זה השחור החדש".

שיטת הפצה מוזרה אך אפקטיבית בחרה ספקית התוכן הצעירה - תחילה שחררה שלושה פרקים ויצרה תחושה של מיני בינג', אך החל משבוע הבא ישודר פרק בשבוע. שלושת הפרקים כבר עלו אמש (שבת) ב-HOT, ואחרי צפייה בשלושתם אפשר לסכם בקצרה - נתתם לנו אצבע מכובדת ושמנה, אפשר את כל היד, ועכשיו?

העלילה מתארת מציאות מסויטת של מעמדות ושלטון דיקטטורי מבהיל. בעתיד הקרוב, אחוזי הילודה ירדו בצורה דרסטית בעקבות זיהום אוויר וריבוי מחלות מין. מפלגה שמרנית עלתה על הסיבה ועל פתרונה - אין ילודה כי האנושות חיה חיים מופקרים ועל החברה לחזור לחיות לפי חוקי הברית הישנה. התנ"ך בשפתנו.

המשמעות פשוטה - לנשים אין זכויות. תחילה "רק" פיטרו אותן וסגרו את חשבונות הבנק שלהן, אח"כ חילקו אותן למעמדות - אישה פורייה תיפרד ממשפחתה, תעבור תהליך חניכה אלים ושטיפת מוח ותהפוך לשפחת מין בבית ממעמד גבוה. לא כדי לספק את הגבר, חס וחלילה - זה בכלל לא העניין, אלא כדי ללדת לו ולאשתו ילדים. מעשה המין יתקיים במהלך ימי הביוץ שלה, במהלכו הגבר ישכב עם השפחה בעוד אשתו תחזיק את ידיה (וזה מחריד לצפייה בדיוק כמו שזה נשמע). לשפחה אין זכויות והיא חייבת להסתובב עם שכמיות אדומות. היא יכולה לצאת לקניות פעם ביום, תמיד בליווי שפחה אחרת - גם כדי שלא יפגעו בה, אבל בעיקר כדי שלא תתפתה לברוח. שיחות על העבר אסורות, לכו תדעו מי ילשין עליכן.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"ג'ודה": פאן במקסימום עם ציון ברוך

"נופלות על הרגליים": שתיים בעקבות אחד

"פארגו" חזרה, והרווח כולו שלנו

רוצים כבר את הפרק הבא. "סיפורה של שפחה"(באדיבות HOT)

אליזבת מוס היא אופרד, מי שבעברה עבדה בהוצאת ספרים וכיום שפחה בביתו של ה"מפקד" (ג'וזף פיינס). היא זוכרת היטב את העבר - את הילדה שלה, את בעלה שככל הנראה נהרג ואת חברתה הטובה מוריה (ווילי) שנעלמת בתחילת הסדרה. את הקניות היומיות שלה היא עושה עם אופגלן (בלדל), שפחה שממבט ראשון נראית צייתנית ומסוכנת, אך בהמשך יתגלה כי היא דווקא בצד הנכון.

בעוד שאת אליזבת מוס קל לשבח, הרי עוד מימיה כפגי מ"מד מן" היא הייתה שחקנית מצוינת, סיפורה של בלדל מורכב יותר. לפני שלוהקה ל"בנות גילמור" היא הייתה דוגמנית. במקרה הטוב הופעתה בסדרה עוררה גלגול עיניים, במקרה הרע רצון לזרוק עליה כרית. ניתן היה להאשים את רורי בכך - אחת הדמויות הכי מעצבנות בטלוויזיה, אילולא גם הופעת האורח שלה ב"מד מן" הייתה פושרת או משחקה ב"עיר החטאים" לא היה מסתכם בתחושת מבוכה. ולמרות זאת, ב"סיפורה של שפחה", לראשונה אפשר להתפעל ממנה - בלדל מגלמת דמות שקטה אך עוצמתית, כזאת שצריכה להעביר הרבה במעט. ניכר שהיא התבגרה וזנחה את את המניירות ההיסטריות שאפיינו אותה בעבר.

חברה שדומה באופן מטריד לזו שלנו(באדיבות HOT)

מלבד הופעות המשחק המעולות, העלילה מרתקת. שתי שאלות עולות במהלך הצפייה: איך בני האדם הגיעו למצב הזה מלכתחילה, ובאילו מנגנונים השלטון משתמש כדי ליצור חברה כזאת? על השאלה הראשונה עונים לנו בפלאשבקים של אופרד. לפני המהפכה החיים היו מודרניים לחלוטין, עד שהמצב החל להידרדר. העובדה שהחברה שבה הן חיו הייתה ליברלית ודומה לחברה שלנו - מעוררת סימני אזהרה. בחינה של ההיסטוריה תראה שבצדק - התקופה הכי חשוכה בהיסטוריה האנושית קמה בחברה הכי מתירנית, מודרנית ופתוחה (גרמניה של שנות ה-30). בנוסף, בחירתו של טראמפ מהדהדת לאורך הצפייה - ליברלים נוהגים להתעלם מכוחם של השמרנים ולקטלג אותם כהזויים ופרימיטיבים - לכן הם תמיד מופתעים כשהשמרנים עולים לשלטון.

אי אפשר להוריד את העיניים(באדיבות HOT)

התשובה לשאלה השנייה מקורית במיוחד. כל עולמן של השפחות מוקדש לחוויות ההיריון והלידה. הן נוכחות בטקסים משונים, וכששפחה נכנסת להריון, מתייחסים אליה כאל פרח מוגן, ויום הלידה הוא בכלל טקס רוחני ומוקפד. כל הטקסים האלה נועדו לרומם את רוחן של השפחות, ולתת להן תחושה של שייכות ומשמעות. אם מישהי לא משתפת פעולה - היא תיענש במכות, עקירת עיניים ובמקרים קיצוניים - תלייה באמצע הרחוב לעיני כולם.

בלדל. שקטה אך עוצמתית(באדיבות HOT)

ספרים כמו "1984" (ג'ורג' אורוול), "עולם חדש מופלא" (אלדוס האקסלי) ואף "משחקי הרעב" (סוזן קולינס), התעסקו בעתיד דיסטופי, בשלטונות דיקטטוריים ובחברות חדשות ומגבילות. כל העלילות האלה התייחסו בעיקר לגורל האנושות. החידוש של אטווד הוא שהיא התייחסה בעיקר לנשים, שגם בימים ליברלים שכאלה, סובלות משוביניזם, חוסר שוויון ותחושה שהמדינה נכנסת להן לרחם.

העולם שהסדרה מתארת יכול להתקיים, והוא מסקרן, מטריד ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים. בתור אישה, מבין כל העולמות הדיסוטופים שצוינו, זו ללא ספק המציאות המחרידה ביותר לחיות בה, מאחר שהיא כנראה גם המדויקת ביותר. בעולם עם פריון נמוך, להפוך נשים לרחם מהלך זה רק טבעי. חבל שעכשיו צריך לחכות שבוע בין פרק לפרק.