שתף קטע נבחר

בדרככם, אחיי הלוחמים

עבורי אתם זיכרון יום יומי כמעט. זיכרון של חיוך, חיתוך דיבור או מעשה ייחודי. הזיכרון הפרטי שלי שזור ומשולב ביום הזיכרון הממלכתי

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הוא יום מורכב, שהרי ״הישראליות״ עשירה בתמונות מימי הזיכרון - הצעדה בשבילים המטופחים של בתי העלמין הצבאיים, החיילים הצעירים שנוטלים חלק בטקסים בבתי הספר, מדבקת פרח דם המכבים על דש הבגד ועוד. בה בעת, יום הזיכרון הוא בלתי נתפס: גדול מדי, כללי, שייך לכולם, סוג של מכנה משותף חברתי, החוצה קצוות ומגזרים, ולפיכך מעט חמקני.

תת-אלוף אבי גיל (צילום: דובר צה"ל) (צילום: דובר צה
תת-אלוף אבי גיל(צילום: דובר צה"ל)
 

הזיכרון שלי, האישי, אינו תחום ב'יום זיכרון'. הוא מורכב מתצרף רב חלקים של שמות ופנים רבים. רבים מדי. כל אלה נרקמים, כל ימות השנה, בחלקת השכול והזיכרון בפינה הפרטית שלי. הם עולים בזיכרוני בצבעים עזים: שמות ופנים של חברים, פקודים ואחים לנשק, בני משפחות ואנשים יקרים שפגשתי במעלה הדרך. וברקע... הסתגרות, שתיקה רועמת ועוצמתית.

 

עולים בדמיוני פניו של אורי אזולאי, שנהג לכנותי ״הילד״,

ושל נדב מילוא שהיה הראשון להתנדב ומעולם לא עמד מנגד.

נזכר בדרור ויינברג, מפקדי הנערץ, שהסתער ונפל בראש לוחמיו בסמטת המתפללים,

ומשחזר את שיחותיי עם דולב קידר, חבר, פקוד, ענק, שנפל לא הרחק מזיקים.

לעיתים, כשאני נוסע דרומה, אני חושב על דני קסהון וגולדמכר נדב,

שהתנדבו והצטרפו לדולב, איתו חתרו למגע עם מחבלים ונפלו בקרב.

מדי יום כמעט מפציעה לנגד עיניי דמותם של דן טלסניקוב, הלוחם החייכן,

ושל הקשר שלי, הטייס, הגולש, ״הגדול מהעולם״, ערן זולדן

זכיתי ללמוד על יאיר אשכנזי, שנפל ב"צוק איתן", סמל ומופת למנהיגות ולערכים,

ומשקיע בלימוד פקודיי על לחימתו העזה של יובל היימן בעשרת המחבלים.

כשמשמיעים ברדיו את "נער השדה" אני ממש מרגיש שאני נוגע בנער מדהים,

כזה היה ערן שמיר, אח של חבר לנשק, שנפל בלבנון כסגן מפקד סיירת הצנחנים.

כששמו של נועם בן ארי, מפקד גדוד המילואים, מוזכר בדיונים,

אני מתגעגע לחגי, אחיו הצעיר, שעזב את משפחתו בנופש ונפגע אנושות כשהצטרף ללוחמי הצנחנים.

בכל ניווט, בחברת אזרחים או חיילים, אני חש שאני רץ עם יואב הר שושנים, שנפגע ולא שב, כשהתנדב להחליף מפקד אחר בפתיחת הצירים.

משחזר את פרידתי משחר בן ישי, בן מנחמיה ומפקד מרשים

שעות ספורות לפני שנפגע כשצעד בראש חייליו במחנה הפליטים.

ואסף אסולין כמובן, זיכרון חי וממשי, שחברותנו כמ״פים מקבילים

קיבלה תפנית מפתיעה כשאחיו ואחותי הודיעו - אנחנו מתחתנים.

אני זוכר אותם, ורבים וטובים שכמותם, שפגשתי טרם נפילתם.

 

הזיכרון הפרטי שלי - של חבריי הנופלים ומשפחותיהם, שהפכו כבר מזמן ליקיריי - שזור ומשולב ביום הזיכרון הממלכתי של עם ישראל המתאבל על בניו ובנותיו, ביום העצמאות של מדינת ישראל, בימים של אושר ובימים של כאב. ככה זה כשמשרתים במדינה "שעצבונה וששונה הם שתי וערב בבגד יומה", כפי שהיטיבה לתאר תלמה אליגון רוז בשיר "ארץ צבי".

 

אחיי הלוחמים,

שנים חלפו מאז הצטרפתי לראשונה למעגל הקרוב כל כך למשפחת השכול.

לצערי, עם חלוף השנים, נשכחו ממני חלק מהרגעים, התערבבו לי במקצת לוחות הזמנים, והמפגשים עם חלק מכם נותרו לעיתים מעומעמים. כבר הפנמתי שלא אוכל עוד להביט בכם ברגע של מאמץ משותף, או לפצוח עימכם בשיחת עומק או סתם לצחוק ביחד מבדיחה טובה. אולם סיפור נפילתכם ותבנית נוף מולדתכם חקוקים בליבי מאז אותו יום ארור בו נפרדנו, גם אם בקושי הכרנו. רסיסי זיכרונות, קטעי סיפורים, חיוך או רגע של כעס, כל אלה מוסיפים ומרכיבים את זהותי כאדם וכמפקד.

 

נעמי שמר כתבה: ״...ובלילות שישי, כשרוח חרישי, בצמרות שחורות עובר, אז אני אותך זוכר״. חבריי, אינכם זיכרון השמור ללילות ימי שישי. עבורי אתם זיכרון יום יומי כמעט. זיכרון של חיוך, חיתוך דיבור או מעשה ייחודי.

 

בדרככם, בין אבני הדרך שהותרתם לנו כציווי "אחריי", נמשיך לצעוד, את מורשתכם ננחיל לדורות של חיילים ולוחמים, ואת סיפור חייכם נשבענו להמשיך לספר.

 

היו שלום אחיי גיבורי החיל.

מתגעגע.

 

תת אלוף אבי גיל החל את שירותו הצבאי בחטיבת הצנחנים, פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים ועל יחידת דובדבן בתקופת האינתיפאדה השנייה, פיקד על חטיבת בית הספר לקצינים (בה"ד 1) במבצע "צוק איתן". כיום מפקד עוצבת עידן ומפקד קורס מפקדי הפלוגות ומפקדי הגדודים בצה"ל.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דובר צה"ל
תא"ל אבי גיל
צילום: דובר צה"ל
מומלצים