ביקור הביקורת
איך למדתי להקשיב, רגע לפני גיל 40. ותודה לסטייליסטית האכזרית ולמוזיקאי המיוסר
פעם רציתי שיגידו לי משהו טוב. היום אני מחפשת דווקא את הרע. כדי לשלוף אותו החוצה ולהפוך ליותר מטובה. להיות ממש מצוינת.
אנשים כמוני מעולים בלטאטא מתחת לשטיח. אם נתנו לנו אישור, אנחנו מיד מאושרים. כבר שכחנו איך לשמוח בשמחתנו בלי שאף אחד יפתח לנו שמפניה. נתקענו בגיל שש. חייבים מבוגר אחראי. יש בכל אחד מאיתנו ילד או ילדה קטנה שרצים מהר־מהר, להראות לאמא את התעודה. אחרת מה כל זה בכלל? אז העולם אמור לתת לנו אישור, או לפחות הסביבה הקרובה. שהמורה תגיד לנו שאנחנו תלמידים מצטיינים.
לפעמים המורה היא בן הזוג שלנו, שאמור להכריז עלינו כאם השנה כי קמנו במקומו בלילה. לפעמים זאת מבקרת תרבות קטלנית. אנחנו מתכתבים כל הזמן עם הישות הדמיונית הזאת. בלי לשים לב, לכל מקום שאנחנו הולכים, הולכת גם היא. דבוקה לנו לעורף. ממלמלת מילים כמו "לא מספיק, תשתדלי יותר", או "איזה יופי. רואה? תמיד האמנתי בך". אבל מה עם להאמין בעצמנו? בכוח שלנו? גם לעמוד בביקורת? אפילו קשה.
*
כן, הייתה לי את החוצפה למרוד במגבלות שלי. לסחוט כל לימון שצמח לי על העץ עד הסוף. ידעתי גם להתרגש, באמת מכל הלב, ולהודות על הצלחות קטנות בדרך. אבל לתת לכישלון להדהד? ניסיתי רק לשחק אותה. "כן, תגידו, תגידו, אתם צודקים, אני רוצה להשתפר", דיקלמתי, אבל זה היה משחק גרוע. כולם ראו שאני לא גילה אלמגור.
אז אחד האתגרים שלקחתי על עצמי לקראת משבר גיל ה־40 זה להקשיב. נכון שהוא יגיע רק בעוד שנתיים, אבל מדינה חכמה מתארגנת לקראת רעידת האדמה הצפויה. התחלתי לעשות סבב ביקורות. לשנות לגמרי את השיטה. במקום להתחפר בבית, אני פותחת את הדלת ומזמינה אורחים. זבובים קטנים שיפריעו לי לחשוב שאני מושלמת. בעיקר כאלה שתמיד יש להם רק משהו רע לומר.
כך הגיע אליי לסטודיו המוזיקאי המיוסר. עליו אני סומכת בעיניים עצומות. הוא לא מרוצה מכלום, ואני רואה עליו הכל, גם את הניסיון הכושל שלו להיות מנומס. אפילו כשהוא מנסה לא לפגוע, הוא שקוף. קלטתי מיד את הגבה המתרוממת, וידעתי שהוא מציין לטובה משהו אחד קטן, בכוח, רק כדי לחזק אותי מול כל הגדולים הרעים.
אבל בחיי שהערכתי אותו על הכנות. נשבעת שישבתי מולו ונהניתי מכל רגע מייסר, כל שביב ביקורת קטלנית הצית בי רעיון. וכשהלך אילצתי את עצמי לשבת שוב מול אותה יצירה, ולשפר.
עכשיו זה כל כך הרבה יותר מוצלח. ממש כמו בטירונות, כשהמפקדת צעקה עליי שאני פדלאה, כי "קשה יש רק בלחם", ובזכותה פיתחתי שריר. הגיע הזמן לחזק את השרירים שלך, קרן, למרות שאוהבים אותך גם רופסת. זה פשוט לא בריא לך, בראייה קדימה. רוצה להתכונן למשבר שלך בעוד שנתיים? אז צריך להתחזק.
*
אחר כך עברתי לארון. יש מולו מראה. הפעם, החלטתי, לא אתן לזוויות המחמיאות לבלבל לי את שיקול הדעת. אין ספק שאני חייבת לקרוא לניקי. היא תחליט בשבילי מה טוב. ניקי היא חברתי הפאשניסטה שהמוח שלה מפוצץ שמלות, ובגזרות וחיתוכים היא לא פחות משפינוזה. צריך להעריך את ניקי. מדובר בבעלת בלוג, בעלת דעה נחרצת באופנה, שסובלת אותי גם ככה, עם הפדלפון משנות ה־90.
עכשיו היא קיבלה את זכות הווטו. "אאוווט!" היא נובחת. ועוד פריט עובר לשקית התרומות, למרות שבינינו, מסכנים הפליטים.
אחד־אחד היא עוברת על הזיכרונות שלי. שולחת אותם בטיסה ישירה לשקית. בגדים ששרדו שם מאז שהייתי נערה, רק בזכות בד איכותי (סבתא כרגיל צדקה!). ואני נאלצתי להתמודד עם המציאות. ברוכה הבאה לחייך. כבר לא תהיי בת 16, גם לא 26, ואת העובדה שילדת אין לטשטש. היא מסתובבת לך עכשיו בין הרגליים במטבח, דורשת ספגטי, ואז גונבת לך את הנייד כדי לראות הדוד חיים ביוטיוב.
וכן, יש גם צדדים חיוביים בלהבין שאת מלאה מדי למיני. עכשיו, כשנותרו לי חולצה וחצי בארון, אין מנוס אלא לצאת לשופינג!
*
להבין מה לא בסדר זאת הקלה גדולה. להפסיק להרגיש כמו משוגע ולהבין שאתה באמת משוגע, זאת שפיות! תמיד ידעתי שמוזר שלוקח לי שעה לאיית את המילה "עצמאות". עכשיו, אחרי שהלכתי לאבחון, אני מבינה שאני לא סתומה, אני פשוט דיסלקטית. צריך לעבור אות־אות על חוברת היצרן. להבין את התקלות. נמאס לי להיות זאת שתמיד מתעלמת מהג'וק. ההיא שלא רוצה לתקוע לו כפכף בראש ומעדיפה שיברח לאיזה חור ויעשה כאילו לא נפגשנו מעולם, כי תנו לחיות לחיות.
מצד שני, הפסיכולוגית אמרה לי לדבר. זה נכון שאני לא סותמת את הפה, אבל אומרת מעט. היא צדקה. אני באמת הולכת סחור־סחור. בגלל זה כל כך הרבה אנשים נפגעים ממני. כי אני גוררת איזו בעיה שיש לי איתם, ואם הבעיה נשארת? אז אני הולכת. פתאום חותכת, מתעלמת מהודעות, בלי להסביר. גם מותר להתנצל על זה שאין זמן עכשיו. כי כן, יש דברים חשובים יותר. קוראים להם אני.
אחי גאון בזה. הוא לא חיכה 30 שנים עד שאגיע לתובנה, הוא פשוט יורד עליי, בערך מיום שנהיה לו פה. כל מפגש שלנו מתחיל בביקורת ומשם רק מתרומם. אחר כך, ממשיכים לקפה בלי ממתיקים מלאכותיים.
איזה יופי להתנהל ככה. פשוט לשחרר. אנשים שמיישירים מבט ללב שלהם, חיים יותר טוב. הם גם בסופו של דבר אנשים יותר טובים. כלום לא מפריע להם לחייך. לא תקועה להם אף פטרוזיליה בשיניים.
*
זאת פנייה שלי לגלובוס. תצליף בי. תן לי בעיטה בתחת. מספיק הייתי מעולה בלספר לעצמי שאני מעולה, בואו נתעלה מעל כל זה!
ועוד לפני שיש לנו זכות לבקש ממישהו דעה כנה, כדאי שנפסיק לבלף בעצמנו. את מה שאני לא יכולה לתת, פשוט לא לתת. לכבד את האינטליגנציה של זה שעומד מולי. הוא לא יתמוטט מכל פיסת אמת שאשליך לעברו. ולא להיפגע מחוסר רגישות, ולהיות יותר רגישה לאחרים. אנחנו לא באים לפגוע, רק לכוון לנקודה הנכונה. כמו שדקירה אחת ברפואה הסינית יכולה להציל לך את החיים, ודקירה אחרת הורגת.
