מהפכן של אהבה: מי אתה, פבלו נרודה?
"אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אִתָּךְ מַה שֶׁהָאָבִיב עוֹשֶׂה עִם עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן" - זהו הציטוט המזוהה ביותר עם המשורר הצ'יליאני הנערץ. אבל שירי האהבה שלו היו רק פן אחד ביצירתו ובחייו של הקומוניסט המוצהר, האקטיביסט הפוליטי וחביב הנשים. עם יציאת הסרט "נרודה", שמספר עליו סיפור בדיוני, בחרנו להתחקות אחר חייו האמיתיים
בשנת 1994 התוודעו רבים מצופי הקולנוע בישראל למשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, כשהוקרן הסרט האיטלקי המרגש "הדוור". הסרט מספר על אירוע בדיוני שהתרחש ב-1952, בתקופת גלותו הפוליטית באיטליה של נרודה - שכשלעצמה כן התרחשה במציאות.
הדוור בסרט הוא מריו (השחקן מאסימו טרואיזי, שמת מהתקף לב מיד לאחר הצילומים), בן למשפחת דייגים נחשלת שנבחר להביא לאינטלקטואל הזר את דברי הדואר שלו. רוב המכתבים מגיעים מנשים ולכן מתחיל הדוור להתעניין בשירה, לאהוב שירה ואפילו לכתוב שירים לביאטריס, לה הוא עתיד להינשא. וכך נצרב פבלו נרודה בזיכרון, לפחות בקרב חלק מהצופים, כמשורר של שירי אהבה.
הסרט "נרודה", שיצא לאקרנים בסוף השבוע ואף הוא בדיוני, מולבש גם הוא על מקרה שאכן קרה. בשנת 1948 נאלץ נרודה, אז סנטור בצ'ילה מטעם המפלגה הקומוניסטית, להימלט מזרועות השלטון (עד כאן מציאות). בלש משטרה (גאל גרסיה ברנאל) אידיוט אך נחוש יוצא למרדף אחריו ברחבי צ'ילה - כשנרודה משאיר לו סימנים בכל תחנה, ומנסה להבין למה התכוון המשורר. מהסרט הזה יוצאים בתחושה שאין גבול להערצה ולחיבה שרוחשים הצ'יליאנים, וכמובן גם הצ'יליאניות, לפבלו נרודה כמשורר, כאדם וכמהפכן. אז מי הוא היה באמת?
פבלו נרודה, שנולד ב-1904 בשם ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו, החל לכתוב כבר בגיל 14 (שם העט - מחווה למשורר הצ'כי בן המאה ה-19 יאן נרודה). בגיל 20 כבר פירסם את 'עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש', שנחשב עד היום לספר השירה המתורגם ביותר בעולם.
"פבלו נרודה היה אדם רבגוני", אומרת פרופ' רות פיין, מהחוג לספרות ספרדית ולטינו אמריקנית באוניברסיטה העברית. "משורר שכתב עשרות ספרים, אבל גם כיהן כדיפלומט, כקונסול וכשגריר של צ'ילה במדינות שונות. הוא היה אידאולוג ואיש פוליטי. קומוניסט מובהק, שאפילו כתב שירי הערצה לסטאלין, אבל גם אנרכיסט בצעירותו.
"הוא היה המשורר הכי גדול של צ'ילה - ובצ'ילה היו עוד משוררים גדולים, כמו המנטורית שלו גבריאלה מיסטרל שזכתה כמותו בפרס נובל. ניתן לומר שהוא אחד המשוררים הגדולים של המאה ה-20. בנוסף, לנרודה היו הרבה פרשיות אהבים והוא היה דמות שמשכה אש. 'אני מתוודה שחייתי את החיים' זוהי - בתרגום חופשי - כותרת מספר אוטוביוגרפי שלו".
ב-1948 נשא נרודה נאום בסנאט הצ'יליאני נגד המשטר, הפך כאמור למבוקש ופרס הוכרז על ראשו. הוא נמלט מהמדינה (בין השאר גר באיטליה, שם קיבל מקלט) ושב אליה רק כעבור שבע שנים. בהמשך היה מועמד לנשיאות צ'ילה, אך הסיר אותה כדי לתמוך בסלבדור איינדה הסוציאליסט.
ב-1971, כשהוא כבר חולה סרטן, זכה נרודה בפרס נובל לספרות. ב-11 בספטמר 1973 נרצח איינדה עם ההפיכה הצבאית של פינושה ופחות משבועיים אחר כך, ב-23 בספטמבר, מת נרודה בבית החולים. בשנת 2013 החליטו הרשויות בצ'ילה להוציא את גופתו של נרודה מהקבר כדי לפתור תעלומה בת 40 שנה ולקבוע אם מת מסרטן הערמונית, או שנרצח לאחר ההפיכה הצבאית. הממצאים שפורסמו היו: "בבדיקה לא נמצאו חומרים כימיים שיכולים להיות קשורים למותו של מר נרודה".
לדברי פיין, הערפל סביב מותו - האם הורעל או מת מסרטן - מוסיף למיתוס של נרודה כדמות גדולה מהחיים. "פבלו נרודה מסמל את הדמות של המשורר והאקטיביסט הפוליטי בצ'ילה ובאמריקה הלטינית כולה - וגם בספרד", היא אומרת. "אפילו המשורר הספרדי הדגול פדריקו גרסיה לורקה העריץ אותו. יש משפט ידוע של לורקה, שאומר: 'המשורר קרוב יותר למוות מאשר לפילוסופיה, לכאב מאשר לחוכמה, לדם מאשר לדיו'. המשפט הזה מראה עד כמה נרודה הוא משורר פוליטי, אידאולוגי, שמצביע על אי הצדק וזוועת המלחמה ומחפש סולידריות עם עמו ועם עמי אמריקה הלטינית והמעמדות הנמוכים.
"בנוסף הוא היה מהפכן בשפה. קישרו אותו לשירה של וולט וויטמן כי יש לו שירה אפית שדרכה קורא לאדם של אמריקה הלטינית וגם לטבע שלה. הוא שבר מוסכמות בשירה, הוא התחיל כאוונגרד ותמיד חידש. בנוסף הוא כתב המון על חייו שלו".
איך זה שבישראל ידועים יותר שירי האהבה של נרודה מאשר שירי המחאה שלו?
"שירי האהבה של נרודה היו יותר קליטים וזכו להצלחה גדולה. הוא היה צעיר מאוד כשכתב את הקובץ 'עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש'. היו לו מטאפורות יפהפיות שמלטפות את גוף האישה, כאשר גוף האישה מקבל את הצורה של הטבע. בתוך כמה חודשים הספר הזה נמכר במיליונים, וזה הספר שהביא לו את כל ההילה והתהילה בעולם. אני לא מופתעת שזה מה שמוכר גם בישראל.
"הספרים הבאים שלו היו יותר קשים. הספר שבא אחרי 'עשרים שירי אהבה", למשל - 'מגורים על פני אדמות', ברובו לא תורגם לעברית (שישה שירים מתוך שני כרכיו תורגמו על ידי טל ניצן. י.מ). הוא יצא בין 1925 ל-1935 בחלקים. בדיוק לפני השבר האידיאולוגי של נרודה. פה יש מהפך בכתיבה שלו. הוא מאוד פסימי במקומם של בני האנוש על פני האדמה".
המשוררת, הסופרת והמתרגמת טל ניצן תירגמה לעברית מבחר משיריו של נרודה וגם את 'עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש' (הוצאת קשב לשירה). ניצן מסבירה ממה נובעת האהבה הגדולה של הקוראים לשירי האהבה שלו: "השירים של 'עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש' מלאי פליאה מהתגלית המפעימה של האישה ושל המין. ההתפעמות האותנטית הזאת - כמובן בצירוף עם כישרון ובשלות שירית נדירים - מטעינה אותם כוח ואפקטיביות שצולחים שפות ותרבויות כבר עשרות שנים.
"מלבד זה יש בשירים האלה איכות קלאסית: נרודה בחר להתעלם ממהפכות וחידושים אוונגרדיים שהתחוללו אז בשירת אמריקה הלטינית ודבק בנושאים מסורתיים - אהבה וארוטיקה - ובמטאפורות מתחום הטבע, שגם הן לא חותרות לחדשנות: כוכבים, ציפורים, צמחייה ובעיקר יסודות ימיים, בלי חשש מפאתוס, וגם הבחירה הסגנונית הזאת העניקה לשירים האלה איכות על-זמנית.
"בדומה לפיקאסו, גם נרודה החליף פנים והתחדש מספר לספר, בעיקר בנושאים - למשל מנושאים גרנדיוזיים לנושאים יומיומיים - אבל גם בסגנון. מעניין שדווקא הספר שהביא לו תהילת עולם לא התאמץ לחדש. הייתה בו כנות מקסימה שלא נזקקת לחדשנות ולמהפכה סגנונית".
מהו לדעתך השיר המוכר והאהוב ביותר של נרודה בישראל?
"שיר מספר 14 מתוך 'עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש': 'כל הימים את משחקת', ובעיקר שתי השורות האחרונות: 'אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אִתָּךְ / מַה שֶׁהָאָבִיב עוֹשֶׂה עִם עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן'. השורה הזאת מצוטטת בלי סוף, מהקשרים ספרותיים ועד פרסומות של חברות נסיעות".
מתי מגיע המהפך הגדול של נרודה, שמתבטא גם בשירתו? לדברי פרופ' פיין, זה קרה כשנרודה שימש כקונסול בספרד בתקופת מלחמת האזרחים (זו התרחשה בין 1936 ל-1939. י.מ): "אם עד אותו רגע היה משורר רומנטי ששר קודם כל לגוף של האישה, לטבע, וחידש את השפה", אומרת פיין, "באותו רגע הוא התעורר למודעות פוליטית, עם מלחמת האזרחים. באותו רגע הוא הבין שלמילה יש כוח, ושלו יש כוח כמשורר ושהוא צריך לצעוק ולעסוק גם כן בנושאים פוליטיים והיסטוריים. לנרודה נגרם כאב עמוק בשל מותו של גרסיה לורקה, שנרצח במלחמת האזרחים. ספרו, 'ספרד שבלב' מצביע על שינוי בכתיבה שלו - לשירה חתרנית, שמביעה מחאה חברתית ופוליטית. זעקה, כאב על המלחמה ועל המתים. סוג של קינה נגד המשטרים הפשיטסיים, עם שירים מאוד חזקים.
"נרודה נקט בעמדה שמשורר חייב להיות מעורב במציאות הפוליטית והחברתית. שהשירה היא נשק, כפי שאמר סארטר. נרודה סבר שהוא חייב להשתמש בשפה ובשירה כדי למחות, לחולל מהפכות, להצביע על אי צדק וניצול ולהראות סולידריות עם העמים הסובלים. 'אנחנו המשוררים שונאים את השנאה ונלחמים נגד המלחמה' - הוא אחד מהמשפטים האהובים עליי שלו. דרך הספרות והשירה באמריקה הלטינית יש ביטוי לאחווה ולזהות לטינו אמריקנית. זה לא מתבטא במציאות הפוליטית, אבל כן מתבטא בתרבות".
גם כיום הוא נערץ בצ'ילה?
"יש בצ'ילה עשרות אם לא מאות מוסדות שנושאים את השם שלו. התהילה, החשיבות והגאווה מהיותו משורר צ'ילינאני היא ענקית. הבית שלו באיסלה נגרה בצ'ילה הפך למוזיאון, שמבקרים בו מאות אלפים בשנה".
הסרט "נרודה", אם כן, לא חטא למציאות במידת ההערצה שרוחשים למשורר במולדתו. פרט שבכל זאת מעיב על השמחה הוא קטע אוטוביוגרפי שלו, בו הוא מודה שכפה את עצמו על משרתת שעבדה בביתו. זה קרה כשהיה בן 25, בעת ששימש כשגריר בסרי-לנקה (אז ציילון). עיתונאית בשם קרלה מורנו סדיאס כתבה טור ביקורת על המעשה, ונתנה לו את הכותרת "אני מודה שאנסתי" (“I Confess That I Have Raped”) - פרפרזה על שם ספר אוטוביוגרפי שלו ("I Confess That I Have Lived").
וכך כתב נרודה (בתרגום חופשי): "בוקר אחד קמתי מוקדם מהרגיל. התחבאתי בצל כדי לראות מי עובר שם. מחלקו האחורי של הבית, כמו פסל כהה מהלך, נכנסה האישה היפה ביותר בציילון, מגזע טמילי, מקאסטת הפארייה. היא לבשה סארי אדום-זהוב מבד זול. על רגליה היחפות ענדה טבעות כבדות. בשני צדי אפה בהקו שני נזמים אדומים זעירים. ככל הנראה הם היו עשויים מזכוכית, אבל עליה הם נראו כמו אבני אודם.
"היא התקרבה לאיטה לשירותים מבלי שנתנה בי אפילו מבט, מבלי ששמה לב לנוכחותי, ונעלמה עם כלי הקיבול על ראשה, נסוגה בצעדי האלילה שלה. היא הייתה כה יפה שלמרות עבודתה הבזויה היא הותירה אותי מעורער. כאילו חיית פרא יצאה מתוך הג'ונגל, שייכת ליקום אחר, לעולם נפרד. קראתי לה אך לא הייתה תשובה.
"ואז השארתי לה מתנות על השביל , משי או פירות. היא הייתה חולפת בלי לשמוע או לראות. יופייה הכהה הפך את הטיול האומלל הזה לטקס של מלכה אדישה.
"בוקר אחד החלטתי ללכת עד הסוף. תפסתי אותה בפרק כף היד והבטתי בפניה. לא הייתה שפה שבה יכולתי לדבר אליה. היא נתנה לעצמה להיות מובלת על ידי חתומת פנים ובמהרה הייתה מוטלת עירומה על מיטתי. מותניה הצרים להדהים, ירכיה המלאות, שדיה השופעים, הדמו אותה לפסלים בני אלפי השנים שבדרום הודו. המפגש היה כמו בין גבר לפסל. המקרה הזה לא חזר על עצמו".
