"מתנתקים ושרים, הדמעות באות מחוץ לבמה"

על הפנים של חבריה לא רואים את הטרגדיה שחוו רק לפני כמה חודשים, כשאיבדו 64 מעמיתיהם בהתרסקות מטוס שהיה בדרכו לסוריה. לאנשים האלה הם קוראים משפחה. לפעמים הכוונה היא סמלית, לפעמים מילולית - המקהלה מורכבת ממאות אנשים, מנהלים, רקדנים ואנשי במה, וחלקם שכלו באותו יום את בני זוגם. גם הדוברת שמלווה אותנו במהלך ביקור בסבב מופעים של המקהלה במוסקבה, מספרת לפתע שאיבדה כך את בעלה.

למרות הכאב הטרי אף אחד לא נשבר ומתייפח כשהוא נזכר ברגע שבו גילה כי עשרות אנשים נהרגו. כולם מדברים על צער נורא, "גיהנום", כפי שמגדיר אחד מהם, אך עושים זאת בקול רגוע. הפאתוס שמור לבמה, הצער הנורא והתדהמה מוסברים במילים שקולות. מתחבאים מעט, אבל מורגשים היטב. המקהלה, הם יסבירו בהמשך, היא משימה - ויש לה עבודה לבצע. לזכור ולהמשיך.

ולוטוב רומן (29), אחד מזמרי המקהלה, היה אמור לעלות על אותו מטוס. הוא הגיע לשדה התעופה ורק בבקרת הדרכונים גילה שהדרכון לא בתוקף, והסתובב חזרה. חייו ניצלו בזכות טעות תמימה. "הגעתי הביתה בערב, בלילה התחילו כל בני המשפחה להתקשר ולשאול אם אני חי. הדלקתי טלוויזיה וראיתי מה קרה בחדשות. הרגשתי זוועה, הלב שלי התרסק. פרצתי בבכי", הוא מספר בראיון קצת לפני שהוא עולה לבמה.

אתה מפחד לטוס בגלל מה שקרה?

"כבר טסתי מאז. זו העבודה. רבותא. ואני רוצה לעבוד".

מוסד מפואר. מקהלת הצבא האדום בהופעה(צילום: יח"צ)

ואכן, מוסד מפואר. מקהלת הצבא האדום על שם אלכסנדרוב נוסדה ב-1928 על ידי אלכסנדר אלכסנדרוב, ונחשבת לסמל של התרבות הרוסית. בתחילה מנתה רק 12 חברים, שהופיעו בפני חיילים, וממופע למופע הצטרפו אליהם חברים מקרב הקהל הנלהב, עד שהפכו לגוף המונה כיום 220 אנשים. את דרכו של אכסנדרוב המשיך בנו, בוריס, שהפך אותה לתופעה מוכרת בכל העולם בזכות סיבובי הופעות מחוץ לרוסיה. השירים שהיא מבצעת מקיפים רפרטואר של שירי עם רוסיים, מזמורי כנסייה ומוזיקה פופולרית, כמו "קטיושה", "קלינקה", "קרנינה" ו"אווה מריה". יש לה גם הרכב צעיר ומצומצם יותר בשם "אלכסנדר פארק" שמבצע שירים קלים ופופיים, וחברים בו זמרים וזמרות שגילם לא עולה על 30. במקהלה עצמה, אגב, אין זמרות, גם לא ב-2017.

בישראל, כאמור, כבר הופיעה מקהלת הצבא האדום בעבר ושרה בין היתר שירים כמו "אדון עולם", "הבה נגילה" ו"ירושלים של זהב". באוקטובר הקרוב היא צפויה להגיע שוב לסדרת הופעות שייערכו בתל אביב ובחיפה, אבל הפעם - ההרכב שונה.

מתאבלים במוסקבה אחרי ההתרסקות(צילום: EPA)

היום שלאחר מכן היה יום שחור בתולדות המקהלה. חבריה שנותרו החלו לקבל טלפונים מקרובים מבוהלים שתהו אם הם עדיין בחיים. "נשארנו רק שלושה סולנים, כל שאר הסולנים נהרגו", מספר אחד מפניה המוכרות והוותיקות ביותר - ואדים אננייב, המכונה "מר קלינקה" על שם השיר הידוע, ונמצא במקהלה כבר 30 שנה. את הכינוי, אגב, קיבל בירושה. מתברר שלכל דור יש מר קלינקה משלו. "לפניי היה זמר שנקרא מר קלינקה, ואחרי יהיה עוד מר קלינקה".

המדים גוהצו לפני הופעה

להופעה ההיא בסוריה הוא לא נסע לבקשת אשתו, שנזקקה לעזרה עם הילדים הקטנים. "בבוקר אשתי העירה אותי ואמרה שהמטוס נעלם מהרדאר. הדלקתי טלוויזיה וראיתי הכל. אחר כך הגיעו שיחות מכל העולם. גם מישראל. כל מי ששמע שאני חי - נשם לרווחה".

איך ממשיכים לשיר אחרי אסון שכזה?

"בשביל לשיר אני חייב להתנתק. הדמעות מגיעות כשיורדים מהבמה".

חשבת להפסיק?

"לא. אנחנו צריכים להמשיך את הקריירה של החברים שלנו, לזכרם. אנחנו זוכרים ואוהבים תמיד. נמשיך לחיות את הכאב כל החיים".

לסיום הוא שר כמה משפטים מתוך שיר שמזכיר לו את חבריו שנהרגו. פניו נקיות מדמעות, והמילים שפותחות את השיר מספרות את כל הסיפור: "נשארנו כל כך מעט".

ואדים אננייב מאחורי הקלעים. "מר קלינקה"

ההחלטה להמשיך התקבלה כמעט באופן מיידי. כבר למחרת הודיע שר הביטחון סרגיי שויגו שהמדינה לא תיתן למקהלה לגווע - ושיעשה כל מה שדרוש כדי שתמשיך לפעול. כמה שבועות אחרי ההתרסקות החלו לחפש אמנים חדשים ולערוך אודישנים, ובפברואר כבר נערך הקונצרט הראשון. רבותא.

מאות זמרים ורקדנים הגיעו להיבחן, מתוכם התקבלו 50 אנשים. מקסים מקלקוב (31) הוא אחד מהם - סולן חדש במקהלה שמספר כי עבר אודישנים ביחד עם 360 אנשים. המקהלה היא גוף שנחשב יוקרתי מאוד בתרבות הרוסית ומדובר בהזדמנות גדולה עבורו, אבל הוא מודע לנסיבות הטראגיות ולצורך לשמור על עידון בכל הנוגע אליהן. כמו חבריו הוותיקים יותר, גם הוא בעיקר מדבר על המשך ראוי ושמירה על מורשת המקהלה. "זו אחריות גדולה וזכות גדולה לשיר במקהלה - לייצג את המדינה ולעשות אמנות שכזו", הוא אומר בהבעת פנים רצינית.

ומול הפנים הרציניות של הסולן החדש והצעיר, אפשר לשמוע את הצחוק של אחד מסמלי המקהלה - ויקטור קאדינוב (85), שנמצא בה כבר 65 שנה. הוא הצטרף לשורותיה ב-1954 כזמר וסולן, ועם השנים הוכיח כישורים מתאימים והפך למנהל שלה. "זה קרה במקרה", הוא מספר בחיוך, "המנהל חלה והפילו עליי לארגן נסיעה להופעה תוך יום. אמרתי שאני לא יודע איך לעשות את זה - ענו לי: תלמד. זה לא היה פשוט אז, היו נסיעות ארוכות ברכבת בתנאים של חום, רוק וצפיפות. אבל כולם הרגישו גאווה להיות חלק מזה".

מנהל המוזיאון עם תמונות ההרוגים

עשרות שנים הופיע עם המקהלה. בקובה, בניקרגואה, בישראל. פגש חיילים אמריקנים בהופעות גם כשהיחסים בין הצבאות היו קרים מאי פעם. היום הוא מנהל את המוזיאון של המקהלה במוסקבה, וחבריה מספרים כי הוא עדיין האיש שכולם באים לבקש את עצתו. בכניסה למוזיאון הוא מברך בעברית - אומר "שלום" ושואל אם מישהו בחדר דובר יידיש. אחר כך מסביר על תולדות המוסד שהוא חי כבר 65 שנה, מצביע על תמונות של הופעות בסין, מספר על ההופעה הראשונה בצרפת - ב-1937. בין המוצגים תופסות מקום נכבד גם תמונותיהם של כל מי שאיבדו את חייהם בהתרסקות. תחתן מוצבים כדים מלאים בפרחים אדומים ולבנים שמוחלפים מדי יום.

"חלק מהאנשים הכרתי רק כמה חודשים, עם אחרים עבדתי עשרות שנים. לא נשכח אף אחד מהם. זו הייתה טרגדיה נוראית, לא ישנתי לילות ורק קראתי את המכתבים שקיבלנו אחריה", הוא אומר.

המקהלה בהופעה עם ההרכב הקודם ב-2014(צילום: EPA)

מי שמחזיק בידיו את השרביט ומנצח על המקהלה ועל שיקומה הוא גנדי סאצ'יניוק, המנצח הראשי והמנהל מאז מותו של קודמו בהתרסקות. הוא זה שקיבל את האחריות להביא אותה במהירות אל הבמה שוב, והוא גם היחיד שבמהלך שיחה איתו אפשר להבחין בדמעה בזווית העין. הדמעה הזו כנראה מעידה על הסערה שמבפנים, כי שאר חלקי הגוף מביעים תקיפות והחלטיות.

"כולם היו בשוק ולכולם היה קשה מאוד", הוא אומר על הימים שאחרי ההתרסקות. עם זאת, העבודה כאמור הושבתה לזמן קצר בלבד והחזרות התחדשו כבר בפברואר. "למקהלה יש ז'אנר ודרך משלה, והיא תמשיך בה".

מה הכי קשה ברגע שבו אתה מניף את השרביט?

"להיזכר בהם. בחברים".

בערב למחרת עלו כולם על במה שהוצבה בחוץ, ביום של שלג באמצע מאי. המופעים לקראת תשעה במאי (יום הניצחון על הנאצים) היו בעיצומם במהלך סבב הראיונות, וקור, שלג וגשם לא הפריעו להם לבצע את העבודה. המשימה בוצעה בהצלחה.

והם לא סיימו. כשהמנצח והמנהל נשאל אם העובדים שלו חוששים עכשיו מטיסות, הוא לא מהסס להשיב. "זו העבודה שלנו. מפחיד, לא מפחיד - אנחנו עושים את העבודה שלנו. עשינו תמיד ונעשה תמיד".

הכותבת הייתה אורחת הפקת המופע במוסקבה.