את תתגברי עליו. הוא גם ככה לא היה שלך. אף אחד לא שלנו. אנחנו אורחות בעולם הזה, מקבלות מתנות ואומרות תודה. ואם היא הולכת לאיבוד, זה לא אומר שאיבדנו הכל, כי עדיין יש לנו אותנו. גם אנחנו מתנה. ומי שלא יודע לשמור עליה, שילך לחפש לו חגיגה אחרת.
את תתגברי עליו, כי כולם מתגברים בסוף. זה טבעו של עולם. יש חיים גם אחרי מות האהבה. לכי לקולנוע, תראי, מקלישאות כמונו עושים בהוליווד כסף. אני הרי טובה בדרמות, אבל פתאום עקפת אותי וחטפת לי את האוסקר. "מה יותר טרגי הבוקר מזה שהוא עזב אותי?" את אומרת לי עכשיו, "ועוד בשביל לחשוב קצת? מי חושב? פשוט מרגישים! שנינו הרגשנו! אז על מה יש לו בכלל לחשוב חוץ מעל הנשיקות שלנו?"
תביני, הוא גם ככה לא יהיה שם כדי להפנים את עוצמת החיבור שלכם, הוא הסביר שהוא הולך. את מנותקת מהמציאות. קחי את עצמך בידיים. כולנו כבר חווינו נטישה. ואין שום דרך להבטיח שלא נחווה אותה שוב.
אבל עכשיו את בוכה. יש לך בכי עמוק כזה, בלי קול ועם מעט מאוד דמעות שיורדות ממש לאט על הלחיים. ממני את לא צריכה להתבייש. היית שם בכל הנפילות שלי וראית אותי קמה מחדש על הרגליים. ידעת לספר לי שזה יעבור, בדרך מאוד משכנעת, שלא שיכנעה אותי אז בכלל. אבל היום גם הצלקות הקשות הגלידו. אפילו איתי כבר לא מתעסק לי ברגשות יותר מדי, למרות שאיתו אז לגמרי השתגעתי. באמת האמנתי שאני הולכת למות משיברון לב. הגעתי אפילו למיון, אבל הרופאה אמרה לי שזה רק התקף חרדה.
אלוהים, כמה שנים הייתי טינאייג'רית??? ייאמר לזכותי שהדיכאונות שלי לפחות שיעשעו אותך. נהנית לבוא אליי כמו שבאים למופע, כי יש לי יכולת להיות ממש מצחיקה כשאני ממש עצובה. החוויות שלי מילאו לשתינו את הלילה. כשנפגשנו, תמיד היה על מה לדבר. כלומר על מי.
זה רץ אצלי בקצב מטורף. היה קשה לספק אותי. רובם פרשו בשיא. ואחרי שכתבתי עליהם שיר, תמיד דיווחתי לך שחיי נגמרו.
"את תתגברי עליו" היה המשפט שהכי שנאתי לשמוע. מי זאת שתתגבר בדיוק? אני הרי אף פעם לא אהיה אותה אני, אחריו. הזמן אולי ריפא סימפטומים, כמו גבר כזה או אחר, אבל לא את המחלה. רדפתי אסונות כדי שאוכל להתמוטט מהם אחר כך עוד יותר.
היה את ההוא שלא הסכים אפילו להתחלק איתי חצי־חצי בקופה במכולת. קמצן. למרות שהיה אוכל יותר. אז אכלתי את הלב ושילמתי על שנינו. יש כאלה שאנחנו מסתכלות עליהם במבט לאחור וממש מתביישות. איך נתתי לעצמי להיות כזאת סמרטוט? אבל את תתגברי גם עליו. אפילו שעכשיו החיים איבדו טעם, ואין טעם לקנות אפילו פריכית אורז.
כשאיבדתי את התיאבון, וזה כבר באמת היה חמור, ממש התעצבנת עליי. מי הוא שתרזי בגללו? אז למה עכשיו זאת את שהפסקת לאכול? הרי כל גרם שצברת הוא אות של שמחת חיים. דיאטות עושים מתוך חדווה, לא מתוך ייאוש.
מסך שחור נסגר לך מול העיניים. את בכלל לא רואה, כמו שאני אז לא שמעתי. בטח גם לא תסכימי לראות תמונה מושלמת שלך לבד. את רוצה רק אותו. כי התאהבת. את מאוהבת.
אהבה. מילה שבגינה מותר לנו כמעט הכל. לאהוב זה מדהים, אבל להזדקק לו ככה זו התמכרות. היי! נרקומניות גדולות ממך כבר עברו בהצלחה גמילה. ניגמל ממנו בתוך שבוע־שבועיים, ומקסימום נמצא איזה ריבאונד טוב.
כן, אולי בגילאי ה־30 כבר יותר קשה להיפרד. כי אנחנו מרגישות שבכל רגע השעון הביולוגי שלנו עומד להתפוצץ. כשמתקרבים ל־40 גם נהיה מין צמא כזה ליציבות. אבל היציבות הזאת תמיד מזויפת. הרי אנחנו לא באמת יכולות לשלוט על היצרים והגחמות של זה שאיתנו. אף אחד לא מגיע עם תעודת אחריות עד המוות. יש רק הצהרת כוונות. קורה שהן משתנות.
אז הוא שינה כיוון ויצאת מאיפוס. זה בסדר. אף פעם לא מאוחר מדי להיות ילדה. ברוכה הבאה לעולם המטופש שלי. כאן אנחנו מרשות ללב שלנו לתקתק בקצב שיא וללבה להתפרץ מההר. תבכי. תבכי הרבה. זה טוב. עוזר לנקות את היהירות והגאווה מהנשמה ומזכיר לנו כמה שבירות אנחנו בעצם. הזכוכית הכי עדינה שיש. רק תזכרי, שזכוכיות עדינות ראויות לידיים עדינות. ואם מישהו מטפל בך בגסות, עדיף שילך לחפש לו איזו בטונדה. נכון, הוא לא בן אדם רע. לא התכוון לפגוע, אבל גם במבה תמימה יכולה להרוג ילדה שרגישה לבוטנים.
הכי מסוכן לכעוס. זה רק מעצים בנו את להט האהבה. אבל אין פה מה להעצים. גם אתם לא עד כדי כך גרנדיוזיים. כולה שני דגים בים. מחר יעשו מכולנו גפילטע. אז לכי ודוגי לך איזה כריש. חפשי את זה שיידע לנעוץ שיניים באישיות העסיסית שלך וילקק את השפתיים. את מעדן, אז תמצאי כפית אחרת. או שתישארי לבד. גם זה בסדר. לא כולנו גומרים בסוף ביחד, אבל את עצמנו יש לנו עד הסוף.
בואי נחזק שתינו את הביטחון העצמי שלנו, אל מול כל הסערות. הן יבואו, ותמיד בלי הכנה מוקדמת. אנשים מתים מאהבה ואנשים מתים. פרידות קטנות בדרך. סופים בלתי צפויים. מה שצפוי גם ככה לא מעניין. אז תני לי לשעמם אותך רגע - את תתגברי גם עליו. בסוף הספר יש לך חיוך גדול על השפתיים ואיזה זיכרון מתוק־חמוץ.
עכשיו? בואי נחזור להתחלה. עמוד ראשון. את ואני מדברות כל הלילה. הפעם עלייך. הוא לא בנוי עכשיו לקשר כי... יש לו יותר מדי עניינים לא פתורים עם עצמו... בלה־בלה... מה זה חשוב? הוא הלך. חשבת שהוא האחד? אז חשבת. מחשבות הן כוח. תחשבי מחשבה אחרת ולאט־לאט הכאב יתחיל להיות מענג. להתגעגע, לחיות, להתגבר. איזה כיף לנו שזכינו. יש כאלה שפשוט נהיו קהים. לא מרגישים כבר כלום.
אז נכון שבשביל לקפוץ יותר גבוה הברכיים חייבות להתכופף. אבל בואי נשים לב שאלה רק הברכיים. את לא חייבת לגרד את התהום.
