שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי אתם, גברים שמתגרשים מהילדים שלהם?
    "אני אגיע אם הגרוש שלי ייזכר שהוא אבא"; "אח שלי הוא איש מקסים, אבל מאז הגירושים הוא לא בקשר עם הבנות"; "אם הוא היה יכול הוא היה מוותר עליהם". אלו שלושה משפטים ששמעתי מנשים רק לאחרונה. ואני תוהה איך אתם חיים עם עצמכם בשלום? וזה לא מובן לי, לא כאבא ולא כגרוש

    בואו נדבר רגע על אחת התופעות הבזויות ביותר (כן, יותר ממקבול ו"דיק פיקס") שקיימות בעולם המשונה הזה בו חיים הפוסט-נשואים: אותם אבות שמתגרשים גם מהילדים. וכן, אני יודע. יש גם סיפורים שבהם הנשים הן הנוטשות, אבל למרות זאת אני לא חושב שאחטא לאמת אם אכליל ואומר שאת רוב מעשי הנבלה האלו עושים גברים. אז קחו נשימה ובואו נמשיך.

     

    "אני אגיע אם הגרוש שלי ייזכר שהוא אבא"; "אח שלי הוא איש מקסים, באמת. אבל מאז הגירושים הוא לא בקשר עם הבנות"; "אם הוא היה יכול הוא היה מוותר עליהם". אלו שלושה משפטים קצרים ששמעתי מנשים רק לאחרונה. שלושה גברים, שלוש משפחות ומיליון רבדים של השלכות. השיח על אותם גברים ואותן נשים וילדים שחיים עם השלכות המעשים של אחרים, נשמר בדרך כלל לאינטימיות היחסית מוגנת של קבוצות הגרושים/ות בפייסבוק. שם ניתן להיתקל בעדויות הללו כשהן יוצאות לחלל הווירטואלי במעין אקט של אוורור שדים והודאה בקושי, אפילו שזה לא ממש "האפי-האפי" כמו שכולנו כל כך אוהבים לצייר את החיים שלנו.

     

    התופעה הזאת באה כמובן בים של ורסיות, כל אחת והנסיבות שלה. יש את אלו שבאמת ניתקו קשר עם הילדים אבל משלמים מזונות, יש את אלו שהשאירו את הגרושה לטבוע בתוך ערימה אינסופית של צרות, אלו שלא מרגישים מחויבים לעמוד בהסכם עליו חתמו ועכשיו לוקחים את הילדים פעם כן - פעם לא ויותר מדי פעמים של "אולי ואם יסתדר". ויש גם את הגברים שהילדים שלהם פשוט לא יכולים לסמוך עליהם יותר, שלא לדבר על הגרושות.

    ערן קמינסקי. משתדל לא להיות אבא של שני וחמישי (צילום: אוסף פרטי)
    ערן קמינסקי. משתדל לא להיות אבא של שני וחמישי(צילום: אוסף פרטי)
     

    מלא סיפורים מסתובבים שם בחוץ, ומאחורי כל סיפור עומדים אנשים. ולי יש רק שאלה אחת לאותם אבות בכאילו: איך אתם חיים עם האשמה? איך אתם חיים עם הידיעה שהמעשים שלכם חורצים פצעים בילדים שלכם? איך מדחיקים אשמה כזאת וממשיכים הלאה בנון-שלנט? איך אתם חיים עם עצמכם בשלום? את השאלות האלה אני שואל באמת, ולא מתוך צדקנות מעושה ומאוסה (צדקנות זה לא סקסי ובכל זאת אני פה על המדף). להיפך, אני שואל כי את מה שאתם עושים אני לא הצלחתי לעשות, גם בגלל האשמה. שלא לדבר על ההתחלה בה כל תא בנפשי ביקש שאגלגל את עצמי לאיזה חור רחוק ומרוחק, אתכרבל למצב קיפוד ואשכח מכל מה שנמצא שם בחוץ. אבל אני לא יכולתי ללכת, מהסיבה הפשוטה שלא אוכל לחיות עם האשמה והידיעה שהמעשה הזה יהפוך את ילדיי לעץ שצומח עקום, ולעצים כאלו יש נטייה לעולם לא להתיישר לחלוטין בחזרה. סמכו עליי, אני מבין בעצים עקומים.

     

    אגב, גם במקרים הסטנדרטיים ביותר של גירושים, אצל רוב הזוגות לשעבר האישה היא זאת שנותרת לשאת את רובו של העול. יאפ, גם אם אנחנו אבות מעורבים וטובים שלוקחים ומשלמים ומחויבים, עדיין חלקנו איכשהו קטן משל הנשים. בואו נעשה תרגיל קטן בכנות: כמה מכם יכולים להגיד שהם חולקים עם הגרושה את כל מה שכרוך בגידול הילדים שווה בשווה? אם אני יוצא מנקודת הנחה שהחלטנו על כנות, אז כנראה שהתשובה תהיה אי שם, פחות ממחצית, וגם זאת נראית לי כמו הערכה אופטימית למדי. כי תכלס, מי יושב עם הילדים יותר על השיעורים? ומי דאג לעטיפות ספרים לפני תחילת השנה? ועל מי נופלת רוב הבירוקרטיה, שלא לדבר על ההסעות לחוגים ולחברים, קניית מתנות למיליון ימי הולדת בשנה, קניות בגדים ונעליים וכדומה?

     

    עכשיו, אפשר כמובן להפיל את זה על אותו קונספט מקולל של פעמיים בשבוע פלוס כל סופ"ש שני, ולהגיד שמן הסתם אם הם אצלה רוב הזמן, אז הגיוני שמרבית העול תיפול עליה. וזה נכון, אבל רק חלקית. כי אם כבר אנחנו בענייני כנות, אז בואו נודה באמת: זה קל לפעמים להוריד מעליך כמה מפלסים של אחריות. לעיתים זאת תוצאה של כעס על הגרושה, לפעמים אלו הם החיים שלוחצים לך על הנשמה ובפעמים אחרות זה קורה בלי ששמת לב, בלי שבכלל כיוונת לשם. אתה מתמקד בימים שהם אצלך ושוכח חלקית מכל היתר. הבעיה היא שהחיים לא שוכחים שהם כאן, כך שמי שמתמודד איתם ברוב הימים זאת הגרושה, ואיכשהו לי זה לא יורד טוב בגרון שהרוב נופל עליה.

     

    זה נתפס לי כעוד רובד לא טבעי, לא נכון ולא מוסרי במציאות שלי, שגם ככה לא בדיוק יצאה מהז'ורנל. אגב, זה לא טבעי, נכון ומוסרי בעיני בדיוק כמו העובדה שרוב הזמן הם אצלה. אז אני משתדל לא להיות "אבא של שני וחמישי", וגם לא להיות הגרוש הזה שמפיל את הכל עליה. משתדל, גם אם לא תמיד מצליח.

     

    ומשהו אחרון לסיום: אני אף פעם לא כותב בלשון ציווי, "תהיו ככה", "תעשו אחרת" וכולי. את הז'רגון והז'אנר הזה אני משאיר לכל ה"וואנביז" והגורואים בעיני עצמם שמתפשטים לאחרונה בספירת הפייסבוק מהר יותר מהורים שמסתערים על סעיף ה"חד פעמי" ברשימה למדורה של הגן (וזה חתיכת הישג, כן? כי סעיף ה"חד פעמי" זה הגביע הקדוש של ההורים).

     

    אני נמנע מלהיות כזה משום שכאשר אתה כותב בלשון ציווי, משתמע מכך שיש לך מושג כלשהו על משהו, שאתה יודע יותר מאחרים, ועבורי זה קצת לא מובן מאליו למה כל כך הרבה אנשים בזמן האחרון חושבים שיש להם איזשהו מוצר מסוים למכור. אבל נראה שבמקרה הזה אין אפשרות אחרת חוץ מלהגיד את זה ברור לכם, לעצמי ולעולם. אז במטותא, תהיו אבות. תהיו גברים. תהיו בני אדם. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מי אתם, גברים שמתגרשים מהילדים שלהם? "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ערן קמינסקי
    "את רוב מעשי הנבלה עושים גברים". ערן קמינסקי
    צילום: ערן קמינסקי
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים