אירוסמית' בישראל: התחילו מצוין - שעממו בהמשך

לפני שבועיים בדיוק עלה על במת פארק הירקון בחור בשם ג׳סטין ביבר - חטוב, מקועקע ומתהדר בתואר "אמן הפופ הגדול ביותר בעולם בשנים האחרונות". במשך שעתיים כמעט הוא הסתובב הלוך ושוב על הבמה על רקע זיקוקי דינור, פירוטכניקה, לייזרים ורקדנים, שר כמה להיטים ובעיקר נתן את התחושה שהוא מעדיף להיות בכל מקום אחר.

אירוסמית' הלהיבו את הקהל, והקדישו שיר לבר רפאלי

לא היה שם זלזול בקהל הישראלי. זהו ביבר וככה הוא מופיע, ולא משנה איפה תשימו אותו - פריז, ברלין, בריסל או אמסטרדם. זה האיש וזה השואו. לא אוהבים את זה? בעיה שלכם. כוכבי פופ לדור המילניאנז. תשאלו את סיה וההופעה העבשה שנתנה כאן רק לפני שנה.

אבל אמש (ד׳) התמלא פארק הירקון קהל בוגר יותר, וגם המוזיקאים שאיישו את הבמה יכלו באותה מידה להיות הסבים של צוות ביבר הצעיר. ובהשוואה אליו אירוסמית׳, להקה בת למעלה מארבעה עשורים, נתנה שואו שונה לגמרי, לפחות ברמת האנרגיות, הנוכחות וריצוי קהל. 

אז אוקי, את ג׳ ביבר הם לקחו בהליכה. אבל טיב ואיכות הופעה לא נמדדים בסטנדרטים של כוכבי פופ עם אפס כריזמה וקילומטראז׳ לא רב. לנצח בקרב הזה זו לא חוכמה גדולה. סטיבן טיילר, ג׳ו פרי וחבריהם נבחנים ביכולת להרכיב סט ליסט נכון ולשמור, אחרי כל השנים, על קהל משולהב במשך שעתיים. האם הם הצליחו? ובכן, חלקית.

זה התחיל טוב. מה טוב? מצוין אפילו. רצף של להיטים אנרגטיים, שכלל את "Young Lust","Cryin'" ו-"Livin' on the Edge", הכניס את הקהל הישראלי מהר ונכון אל אווירת מופע הרוק המתבקשת, ואיתם גם שלל התחנפויות של טיילר המנותח (לפחות בחר במנתח טוב). "תל אביב!", "ערב טוב", "מזל טוב!" ואפילו "אתם אש!" חזרו במהלך הערב, ועמם וידאו ארט ובו קטעי "חיים שכאלה" מעברה של הלהקה לצד חוויותיהם של טיילר ושות׳ בציון.

התחיל מצוין. סטיבן טיילר(צילום: ירון ברנר)

כן, אירוסמית׳ מכירים ויודעים את העבודה, גם אם פה ושם החנופה כבר מיצתה את עצמה (הווידאו של הגיטריסט ג׳ו פרי מבקר בכיכר רבין נראה תלוש משהו, ונראה כמו פפארצי של תמהוני שהקדים בשבועיים את שבוע הספר). לאחר מכן הגיע רצף להיטים מוצלח נוסף, ובו"Rag Doll", "Dude Looks Like A Lady" ו-"Crazy" שהוקדש לבר רפאלי, ותודה לאל שרק הוקדש ולא הפך דואט נוכח מחאת המעריצים.

חלקו הראשון של המופע היה חגיגה גדולה של גיטרות ולהיטים מוכרים. ואז הגיע האמצע. לא ברור מה קרה שם באמת, אבל דבר אחד בטוח: זו הייתה הנקודה שבה איבדו את הקהל. ברגע הזה, שבו אירוסמית׳ שלפה שירים מרפרטואר הבלוז הרחב שלה והחליטה לקחת את ההופעה ל-40 דקות כמעט של הארד רוק בואכה מטאל סבנטיזי, העניין דעך וההמונים צבאו על דוכני השתייה והמזון.

ביבר, תלמד משהו(צילום: ירון ברנר)

זה מסביר את המחסור באלכוהול למעלה מחצי שעה לפני תום ההופעה ואת הפער בין האנרגיות הגבוהות שעל הבמה לבין הירידה החדה בקרב הקהל. ולא שהרוקרים המקשישים לא נתנו את המיטב שיש בהם. קולו של טיילר נותר צלול (או צרוד במידה הנדרשת), פרי נתן עבודה ואפילו המתופף ג׳ואי קריימר לא חסך בכוחות - ולראיה, המבט התשוש שעל פניו.

‏. "Hangman jury" בוצע כהלכה, כמוהו גם "Oh Well" - הקלאסיקה של פליטווד מק שאומצה על ידי אירוסמית׳, וקלאסיקת הבלוז "Baby Please Don't Go". הבעיה היחידה היא שמעט מאוד מקרב באי ההופעה רצו לשמוע אותם.

אז יופי, אחר כך הגיע ביצוע לא מבריק במיוחד ל-"Janie's got A Gun", אחד מוצלח יותר ל-"Love in An Elevator", הקלאסיקה הביטלסית "Come Together" והבלדה המנג׳סת ההיא מ"ארמגדון", "Don't want to miss A thing". אבל בשלב זה העייפות, האכזבה ובעיקר - אובדן העניין - ניכרו על פני כולם.

הדרן אחד של "Dream On" ו-"Walk This Way" חתם את הערב, שאיכשהו הצליח להיות גם עמוס להיטים (מינוס "Pink" ו-"Jaded" - לא להיטי חובה אבל שירים אהובים מאוד על הישראלים) וגם מייבש ממש.

(צילום: ירון ברנר)

אז מה נזכור מההופעה השנייה של אירוסמית׳ בישראל? בעיקר את העובדה שבר רפאלי קיבלה הקדשה, סטיבן טיילר עדיין יודע להופיע, ותחושה קשה שלו היו מקפידים להסיר כמה שירים - הקהל היה נישא על גלי אופוריה.

בסופו של דבר קיבלנו מופע מושקע אך כזה שניתב את האנרגיה למקום הלא נכון, והרשה לעצמו לאבד למעלה מ-40 אלף איש ברגעים הקריטיים. כשמדובר בג׳סטין ביבר זה לא ממש מפתיע.  מאירוסמית', ובכן, ציפינו לקצת יותר.