שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    להיות עם חופשי
    אחרי מאה שנים של סיפור הצלחה ציוני מותר לנו להיות חופשיים גם מהפחד. על ההחלטה לא לנגן את ההמנון באוניברסיטה העברית

    אתחיל בשורה התחתונה: למדתי בעבר, ואני מלמד בהווה, באוניברסיטה העברית בירושלים, ולדעתי ראוי שבטקס חלוקת תארים באוניברסיטה העברית ישירו את "התקווה". אני גם חושב שהנטייה של רבים מן הסטודנטים הערבים, בכל האוניברסיטאות בארץ, להישאר לשבת בזמן ששרים את ההמנון הלאומי בטקסים רשמיים, היא לא מכבדת ולא מכובדת.

      

    אף אדם שפוי בדעתו לא ידרוש ממי שאינו יהודי לשיר בהתלהבות "נפש יהודי הומייה". יש גבול. אבל לקום - זה כן. זאת דעתי בכל אופן. עניין של כבוד אנושי בסיסי. כך או כך, טקס חלוקת התעודות של הפקולטה למדעי הרוח, עם או בלי "התקווה", ייערך בקרוב. הטקס יתרחש באמפיתיאטרון האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים, מול נוף עוצר נשימה של מדבר יהודה, בקעת ים המלח והרי מואב. באותו מקום עצמו נערכו לפני הרבה שנים שני טקסים, ועליהם אני רוצה לכתוב כאן.  

    האוניברסיטה העברית בירושלים  (צילום: אוהד צויגנברג)
    האוניברסיטה העברית בירושלים (צילום: אוהד צויגנברג)
     

    הטקס הראשון התרחש לפני 99 שנים, ב־24 ביולי 1918. באותו יום, בנוכחות הגנרל אלנבי, חיים וייצמן, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המופתי הירושלמי כאמל אל-חוסייני, ועוד רבים וטובים, הונחו אבני הפינה להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. בסיום הטקס שרו הנוכחים את ההמנון הבריטי, וגם את "התקווה". המופתי היה אחיו למחצה המבוגר והמתון של חג' אמין אל-חוסייני הידוע לשמצה, שקיבל את המשרה אחרי מותו. ככל הידוע לי, כאמל אל-חוסייני, שגם הניח את אחת מאבני הפינה לאוניברסיטה העברית "בשם ירושלים", לא מחה ולא עזב בזמן שירת ההמנון של התנועה הציונית. כאמור, הוא היה אדם מתון.  

     

    עברו 49 שנים. היו מאורעות ומלחמות. קמה מדינה. ועוד מלחמה. לפני 50 שנה, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, עמד באותו אמפיתיאטרון על הר הצופים רמטכ"ל צה"ל יצחק רבין. הוא נאם בטקס שבו קיבל, בשם הצבא, תואר דוקטור כבוד מן האוניברסיטה העברית בירושלים. הנאום הזה, "נאום הר הצופים", הוא בעיניי אחד המסמכים היפים שנכתבו כאן בארץ ישראל במאה השנים האחרונות.

     

    רבין אמר בו, בין היתר: "הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו – חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא ששילם האויב, נגע אף הוא עמוק בלבם של רבים מהם. ייתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח. לכן מתקבל הדבר ברגשות מעורבים".  

    יצחק רבין ומשה דיין במלחמת ששת הימים (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ו"במחנה")
    יצחק רבין ומשה דיין במלחמת ששת הימים(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ו"במחנה")
     

    מאז עברו, כאמור, 50 שנה. נראה לי שלאורך השנים דווקא התרגל רוב העם היושב בציון יפה מאוד ל"שמחת הכיבוש והמנצח". אבל דבר אחד לא השתנה, לדעתי, מאז הימים מלאי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים ועד היום: נשאר אצלנו חוסר ביטחון קיומי עמוק, גלותי, כמעט מבוהל. והוא גורם לרבים מאיתנו, בעידודם של הפוליטיקאים הזריזים שלנו, להתנהג ולהרגיש כמיעוט נרדף, ולא כמעצמה אזורית. כי עם כל הכבוד לחוק הלאום החדש, לדעתי הנזק שעלול להיגרם למדינת ישראל מזה שלא ישירו את "התקווה" בטקס חלוקת התעודות של הפקולטה המצטמקת למדעי הרוח באוניברסיטה העברית הוא כזה שאנחנו יכולים לעמוד בו, גם בלי הצהרות מתלהמות ומלאות עזוז וזקיפות קומה לאומית של פוליטיקאים רבים.

      

    אל תבינו אותי לא נכון. אם שואלים אותי אם ראוי לשיר את "התקווה" בטקס חלוקת התעודות באוניברסיטה - אז לדעתי ראוי לשיר. אבל זה שראש הממשלה, ושר החינוך, ויושבת ראש סיעת הבית היהודי שולי מועלם־רפאלי, וגם שרת המשפטים, ועוד רבים וטובים, כולם כולם מצייצים ומצהירים ומכריזים ומזדעזעים מזה שאולי לא ישירו – זה פתטי. זה ממש פתטי.

      

    וזה מעיד, לדעתי, על פחד עמוק. בשנת 1995 פרסם הפסיכולוג אראל שליט ספר קטן בשם "הגיבור וצלו – היבטים פסיכו-פוליטיים של מיתוס ומציאות בישראל". בספר הזה הוא מנתח את הפחדים הקיומיים שלנו, אלה שמתחת לתדמית הגיבור הישראלי העשוי לבלי חת.

     

    בכל פעם שאני שומע פוליטיקאים ישראלים מדברים על ערביי ישראל כעל גיס חמישי מסוכן וכפוי טובה, ולא כעל קבוצת אזרחים שהיא מיעוט לאומי שרובו הגדול שומר חוק ויכול להיות גשר לשלום, אני קצת מתבייש. נדמה לי שאחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה ניצחונות, וכל כך הרבה הצלחות, מותר לנו להתחיל להירגע כאן בארץ ישראל. לא להיות שאננים, לא להתעלם מאיומים קיומיים, אבל להבין שמדינה יהודית בארץ ישראל היא עובדה קיימת שלא הולכת לאף מקום. והיא לא תלויה בשירת ההמנון, לא באוניברסיטה ולא בשום מקום אחר. תרגיעו, פוליטיקאים יקרים שלי. תנשמו עמוק ותרגיעו.

      

    זה לא פופולרי אבל צריך להיאמר: כל הכבוד לצה"ל, אבל הפעם האחרונה שצה"ל נדרש להילחם ביריבים שיכולותיהם מתקרבות לשלו היתה ב־1973. כבר יותר מארבעים שנה ישראל נלחמת רק עם אויבים שאין להם צל של סיכוי להכריע אותה, ומפחדת מהם ושונאת אותם כאילו היו השטן עצמו.  

     

    כי עם כל הכבוד לטילים של חיזבאללה, לשוחטים של דאעש, לסכינאים של חמאס ולנשות הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, כבר הרבה מאוד שנים שאין לישראל אויב רציני שמסכן את קיומה. היה סיכוי שהאיראנים יהפכו לאויב כזה, אבל הוא התפוגג, או לפחות נדחה בשנים רבות. זה קרה כי ישראל יצרה בעולם את הרושם שתעשה הכל כדי למנוע מאיראן להפוך לאויב משמעותי, ועל כך מגיעה מילה טובה לראש הממשלה הנוכחי.  

     

    אז מדוע הדברים האלה אינם מובנים מאליהם? בגלל כוחם האדיר של הפחד והשנאה, והקלות שבה ניתן לעורר אותם בציבור. אני חושב שאחרי מאה שנים של סיפור הצלחה ציוני מותר לנו להתחיל להיות עם חופשי בארצנו - עם שהוא חופשי גם מפחד.

     

    office@yovell.co.il 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "להיות עם חופשי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים