שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: דוד רובינגר
    "בין היריבים מתווך המוות". פרק מהספר המיתולוגי על ששת הימים
    "חשופים בצריח" של שבתי טבת, על קרבות השריון במלחמת ששת הימים, היה רב מכר אדיר אחרי הניצחון ונחשב לספר שסימל תקופה. בשנת היובל למלחמה הוא זוכה להוצאה מחודשת. הבת יעל נזכרת בהתרגשות ובחשש ובוחרת את הפרק האהוב עליה

    הסופרת יעל טבת קלגסבלד, בתו של שבתי טבת:

     

    הייתי מאוד צעירה כשספרו של אבי 'חשופים בצריח' ראה אור כשמונה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. אני זוכרת את ההתרגשות והחשש שליוו את יציאת הספר. המדינה הייתה מוצפת עד מעל הראש באלבומי ניצחון וספרי קרבות וגבורה ואבי חשש שאיחר את המועד.

     

    הייתי נשלחת לחנות הצעצועים והעיתונים שליד ביתנו, שהחזיקה גם כמה ספרים על דוכן העץ שלה, לברר כמה ספרים נמכרו. לספר הייתה התחלה איטית ומהוססת שהפכה תוך זמן קצר להצלחה מסחררת. 'חשופים בצריח' היה לרב מכר מונומנטלי, במספרים של אז והיום.

     

    כשאני מספרת לאנשים שהוצאנו את הספר מחדש לרגל יובל למלחמת ששת הימים, הם אומרים: 'אני זוכר את הספר בספרייה של הוריי, קראתי אותו כמה פעמים, זאת הסיבה שהתגייסתי לשריון'.

     

    היה לי הכבוד לשאת בכובד האחריות של הוצאתו לאור מחדש וזו הייתה עבורי חוויה מרתקת. הקריאה אחרי חמישים שנה ב'חשופים בצריח' אינה רק קריאה ביהלום הספרותי של המלחמה ההיא, אלא הזדמנות מצוינת לבחון את עצמנו דרך אותו יהלום כבמראה רבת פנים, ולנסות להבין מה קרה לנו מאז כמדינה וכעם. הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, כתב בו את פתח הדבר ואני בטוחה שאבא שלי ממקום מושבו החדש קורא אותו ושמח בו מאוד.

     

    בחרתי את הפרק 'נוע בהצלחה' משום שיש בו הכול: את הדריכות וההתרגשות, את המפקדים והלוחמים, הומור ועצב, והוא אנושי ומסתיים במשפט מעורר מחשבה. "ההרוג הראשון תמיד צובט את לב ההולכים למלחמה, ומזכיר להם כי בין היריבים מתווך המוות, וכסוכן הימורים גובה את עמלתו בהפסד ובזכייה".

     

     

    50 לששת הימים - לפרויקט המיוחד ב-ynet

     

    פרק 22 - נוע בהצלחה

    סגן יוסי ב', קצין המבצעים של חטיבה ש', בן 22, בוגר הפנימייה הצבאית, גבוה ודק כלולב, "ארגן" את הג'יפ שלו למקרה מלחמה. אף כי הורגל לאש וייעד עצמו מנוער לקריירה בצבא הקבע, גם נפצע בתקריות גבול, עדיין דמה לצופה משכבת הרעים המתכונן לטיול פסח.

     

    בגלל תקופת הכוננות הארוכה אזל המלאי הראשון שלו, והוא שלח לבאר שבע את נהגו להביא אספקה חדשה. סגן יוסי היה משוכנע כי תפרוץ מלחמה וכי החטיבה תעביר אותה לשטח סיני. הוא לא רצה אפוא להינתק לתקופה ארוכה מהדברים המנעימים לו את חייו. מכיוון שאזל כספו, שלח למנהל סניף הבנק שלו בבאר שבע מכתב שבו ביקש לתת לנהגו 200 ל"י. בכסף זה קנה הנהג לפי רשימה: פילמים למצלמה, חלב משומר ממותק בקופסאות, בירה בקופסאות, בקבוקי יין שולחני אדום, קופסאות אנצ'ובי, נקניקים, שוקולד חלב, והעיקר סוכריות חמאה. "במלחמה," אמר יוסי, "אין הכרח לחיות כברברי". חיוכו עוד היה חיוך של נער הנתפס במשובתו.

     

    סוכריית חמאה אחת כבר התמסמסה בפיו והוא טען בעזרת נהגו את הצרכנייה הפרטית שלו בחלק האחורי של הג'יפ. המטען היה כה מגוון וגבוה, שתפס את כל חלקו האחורי של הג'יפ ורק שני מושביו הקדמיים נשארו פנויים. את הפילמים טען בילקוט צד, שבו שם גם את המצלמה.

     

    פעם בפעם נשא יוסי ב' את עיניו לשמים. אוושה חזקה של מטוסי סילון חולפים נשמעה כמנסרה מהירה. לאחר תקופה כה ארוכה של איסור טיסה בשמי הגזרה העידו היעפים המהירים של מטוסי הסילון בכיוון דרום, למצרים, כי חלה תהפוכה במצב. סגן יוסי דרך את מצלמתו וניסה לצוד בעדשתו יעף של מטוסי סילון.

    "המפקד, מפקד החטיבה רוצה אותך", קרא אליו הרץ של אל"מ שמואל, גם שמו שמואל. בפי כול נקרא שמואליק.

    שבתי טבת
    שבתי טבת

    "שמור על הג'יפ והיֵה מוכן", קרא יוסי לנהגו. "זה מתחיל". הוא רץ לקרונו של מפקד החטיבה. אל"מ שמואל ישב על הספסל במקומו, ידיו על השולחן המתקפל, שביום תפס את מקומה של המיטה. יוסי הצדיע.

     

    "יוסי, אַרגן את חבורת הפיקוד הקדמית. חכה לפקודות".

    מצב רוחו של אל"מ שמואל היה משופר. הוא וחבר מפקדיו הספיקו לישון לפני המלחמה. "מי מאזין?" קרא לעבר פתח הקרון.

    "אני, המפקד," אמרה ציפי.

    "להיות כל הזמן ליד הטלפון," אמר אל"מ שמואל.

    "כן, המפקד".

    המטוסים עברו בשמים גלים־גלים. לא היה בלבו כל ספק שהחלה המלחמה. הוא ציפה לצלצול הטלפון, לקריאה ממפקדת האוגדה שתאמר לו "סדין אדום", הודעת הצופן להפסקת הדממה האלחוטית. לאחר "סדין אדום" יתחיל לקבל פקודות מהאוגדה דרך רשתות הרדיו האוגדתיות ויוכל להעביר את פקודותיו ליחידותיו ברשתות הרדיו הגדודיות.

    "מאזינים לטלפון?" קרא.

    "כן, המפקד", השיבה ציפי.

    לקרון נכנס סא"ל פינקו, סגנו של שמואל. הוא הצדיע. "קראת לי, המפקד?"

    "שב", אמר אל"מ שמואל. "פינקו, לכל מקרה הייתי רוצה להכין חבורת פיקוד קדמית שנייה. אתה מבין?"

    "כן, המפקד".

    "אני לא רוצה שתישאר עם המפקדה העיקרית. קצין האג"ם יפקד על העיקרית וידחוף את הדרגים. פינקו, הכן לך חבורת פיקוד קדמית שנייה משלך, והיֵה מוכן כל רגע לפעולה".

    "כן, המפקד". סא"ל פינקו הצדיע ויצא מהקרון.

     

    דומה, הכול חשו כי הנה באות פקודות הקרב. אף כי כל הזמן שרתה דריכות, כמו נכנסה עתה רוח חדשה בחטיבה. בכל בוקר הניעו את מנועי הטנקים, אבל הבוקר כמו שאגו המנועים שאגת התנעה חזקה יותר. חניון המפקדה נמלא שאון ועשן. הפקודות נעשו קצרות, חותכות. ההליכה היתה לריצה. כמעט לא נמצאו חיילים במצב תנוחה. הכול הרימו את קולותיהם בחצי טון.

     

    בזחל מפקד החטיבה התניע הנהג את המנוע. לחממו. רובי, טכנאי הקשר של אל"מ שמואל, מילא בעטו עשרים גלויות דואר. בכולן כתב, "מרגיש טוב. מה שלומכם? שלכם רובי". הוא חשש פן במלחמה לא יספיק לכתוב הביתה והכין מראש מלאי של גלויות כתובות. לידו ישב שמביקו האלחוטאי. נרגש. תהיה זו טבילת האש שלו. הוא ידע כי פקודות אל"מ שמואל תיאמרנה בקצב רצחן ויהיה עליו להיות דייקן בכל הנסיבות. בנפשו שאל שמביקו כי תידחה הפקודה להפעלת הרשתות. לפתע יצא האל"מ מקרונו.

    "סדין אדום!" צעק. "לפתוח רשתות!"

     

    קצין הקשר רס"ן ישראל החל פותח את רשתות הקשר של החטיבה, לאוגדה, לגדודים, לפלוגות. רצים שחנו כל עת ההמתנה ליד קרונו של אל"מ שמואל קפצו על ג'יפים, בידיהם פקודות "סדין אדום" כתובות, וזינקו אל יחידות החטיבה. "סדין אדום!" קראו בהתרגשות הרצים כשמסרו את המעטפות לידי המפקדים.

     

    בכהרף עין קיפלו הצוותים את רשתות ההסוואה מהטנקים ותפסו את מקומות המלחמה שלהם. יחידות החוד של החטיבה החלו לנוע לקו הזינוק. לשאון ולעשן המנועים נוספו צפצופי תחנות הקשר ונשימות המקלטים שלהם. ניסויי תחנות הקשר היו בעיצומם.

     

    אל"מ שמואל עלה בקפיצה לזחל ותפס את מקומו על המושב הרם והרכיב גם הוא אפרכסות לאוזניו, אחת לרשת האוגדתית ואחת לרשת החטיבתית. מכשירי הקשר של המח"ט החלו להמות כציוץ אפרוחים שבקעו במדגרה ענקית. לשון צופן מובנת רק למעטים ירדה על הכול ובה כינויים תחת שמות.

     

    "לכל תחנות טירה: קודקוד טירה מדבר - "נשמע קול האלוף טל ברשת הפיקוד האוגדתית. "לא לנוע לפני פקודה שלי. סוף".

    "הכן את המפקדה לתנועה", אמר אל"מ שמואל.

    "היכון לתנועה", קרא יוסי ליחידות חבורת הפיקוד. אלה כבר היו ערוכות למסע בראש הטור ובסופו טנקים. לפני טנק המאסף נערכו הג'יפים. הג'יפ של יוסי היה האחרון לפני טנק המאסף. אחרי טנק החלוץ נערכו זחלי המפקדה, זרועים תורני אנטנות כיער נייד.

    "אני נוסע בזחל", אמר יוסי לנהגו. "סע בזהירות ואל תשכח לאסוף לי כידוני רובים".

    "הקמב"ץ, שכחת משהו!" קרא הנהג ונתן ליוסי את ילקוט הצד שבו המצלמה והפילמים.

     

    "תודה", אמר יוסי, הרכין את ראשו וסקר פעם נוספת אם קשור מטענו כראוי באחורי הג'יפ. לאחר שנמלך בדעתו שלף מאחת החבילות גליל של סוכריות חמאה ושמו בכיסו.

     (צילום: AP)
    (צילום: AP)

    יוסי צילם את הטור של חבורת הפיקוד הקדמית. הכול ביקשו להיות בתמונה. יוסי הבטיח כי תמונות לא תחסרנה. אם הכול יתנהל כשורה, הוא מקווה לחמש מאות צילומים. עכשיו תפס את מקומו בזחל.

     

    אל"מ שמואל ישב במושבו בזחל, גבוה מאחרים, מפה לפניו, משקפת לצווארו, משקפי אבק למצחו ושתי אפרכסות לאוזניו. הוא ציפה לפקודה לנוע. תהיה זו המלחמה השלישית בחייו והוא זכר את דברי האלוף טל. "במלחמה שום דבר לא יתנהל לפי התוכנית. עליכם לשמור על דבר אחד, על הכיוון הכללי של התוכנית, ולשנן זאת לחיילים".

     

    המשימה שהוטלה על ש' היתה לכבוש את מערכי חאן יונס ורפיח, ליצור מגע עם שייח׳ זוויד, להיות מוכנים לכבוש את שייח׳ זוויד לפי פקודה, לתכנן את כיבוש מערך אל־ג'ירדי בהתקפת יום, ולהתקדם דרומה.

     

    חטיבה ש' תעבור את הגבול מול הקיבוץ ניר עוז. תנועתה לכיוון חאן יונס וחתירתה לסביבת רפיח דרך שטחי רצועת עזה תוכננו כדי להימנע בשלב התנועה אל היעד מכניסה לרדיוס ריכוזי האש הארטילרית של האויב. הנחתו של האלוף טל היתה שהאויב לא ינחית אש ארטילרית כבדה לתוך שטחים סגורים ובנויים, שבהם צבא מצרי ופלסטיני ואוכלוסייה צפופה. מכל מקום, האלוף ביקש מסע התקרבות מהיר וחרישי. לשם כך אסר על אנשיו לפתוח באש אלא לפי פקודה ובהיותם קרובים ליעד. משום כך גם אסר על הארטילריה האוגדתית לירות אלא כאשר יהיו הכוחות קרובים ליעדים. האלוף ביקש ליצור הפתעה טקטית ולא לתת לאויב שום סימן מוקדם או רמז לגבי תנועותיו האפשריות.

     

    "לכל תחנות טירה: כאן טירה," נשמע קולו של ראש מטה האוגדה אל"מ הרצל. "לא לפתוח באש, אלא לפי פקודה. סוף".

     

    בתוכניתו של אל"מ שמואל היה גדוד ש/14 צריך להוביל את ההתקפה ולהבקיע דרך חאן יונס בעוד גדוד ש/10 נכנס לשטח האויב בעקבות ש/14, נפרד ממנו לפני חאן יונס, פונה לדרום־מערב ויוצר מגע אש עם מערך רפיח בטווחים רחוקים. אל"מ שמואל ביקש להדליק טנקים אחדים של האויב ממרחק, כדי להתחיל את הקרב בשבירת המוראל. גדוד החרמ"ש נועד להיכנס בעקבות ש/10 ולכבוש מוצבים חיצוניים של מערך רפיח.

     

    נהג הזחל פתח את הטרנזיסטור שלו. השעה היתה שמונה בבוקר, יום ב', 5 ביוני 1967. נשמע קולו של קריין החדשות המודיע כי מטוסי אויב נגלו על ידי המכ"ם והונסו על ידי חיל האוויר. בערי השפלה הופעלו צופרי האזעקה ותושביהן ירדו למקלטים. לאחר החדשות השמיע הטרנזיסטור את מוזיקת הבוקר הרכה של הגל הקל, מנומרת פה ושם במודעות מסחריות.

     

    "לכל תחנות טירה: כאן טירה," נשמע קולו של האלוף טל. "לא לנוע לפני פקודה שלי. סוף".

     

    דרומה מחבורת הפיקוד של אל"מ שמואל ציפתה חטיבה צ' של אל"מ רפול לפקודות. חטיבה צ' בסיוע גדוד הפאטונים ת/01 קיבלה את המשימה לכבוש את מערכי צומת רפיח מדרום לכביש אל־עריש ולחסל את חטיבת הארטילריה המצרית שבעורפם. כך תנוע האוגדה בתנועת מלקחיים על צומת רפיח, כשחטיבה ש' היא הזרוע המערבית וחטיבה צ' הזרוע הדרומית. חטיבה מ' רותקה למקומה כעתודה אוגדתית.

     

    תהיה זו המשימה הראשונה של חטיבת הצנחנים צ' בתפקיד חיל רגלים משוריין. למשימתם יוסעו הצנחנים על זחלים כשהטנקים פולסים להם דרך. כאשר מסר האלוף טל את המשימה לאל"מ רפול, ניסה להתל בו. תחילה תיאר את משימת הצנחנים ואחר כך את גודלם ועוצמתם של הביצורים המצריים. כמי שנואש הפטיר, "שום דבר לא יעזור. הכול אבוד".

     

    הכול נחרדו, בהבינם שההערה התייחסה לסיכויי אל"מ רפול למלא משימה כה קשה כנגד כוחות עדיפים. אבל האלוף טל מיהר להוסיף, "זה אבוד. שום דבר לא יעזור למצרים נגד רפול." ובקול של דוד הבא ליום הולדת ובידיו מתנה גדולה אמר, "רפול, אני נותן לך לטהר את החפירות הארוכות ביותר שאי פעם חלם צנחן לטהר. שנים־עשר ק"מ, רפולצ'יק."

     

    משום מה לא האמין כי הצומת פחות מוגנת במערבה. עתה יפרצו הצנחנים וגדוד ת/01 דרומה מדקל וישאפו לחדור דרך החוֹליות אל המתחמים המצריים מאחור.

     

    "שמיר וזברה, כאן טירה. קודקודים למכשיר, עבור," נשמע קולו של האלוף טל בזחלים של אל"מ שמואל ואל"מ רפול.

    "טירה, כאן שמיר, קודקוד מדבר, עבור".

    "טירה, כאן זברה, קודקוד מדבר, עבור".

    "שמיר וזברה, כאן טירה, נוע, בהצלחה, סוף".

    השעה היתה 08:15.

    "לכל תחנות שמיר. כאן שמיר. נוע, נוע. סוף". אמר אל"מ שמואל ברשת הרדיו החטיבתית.

    "לכל תחנות שניים. כאן שניים. נוע, נוע. סוף". אמר אהוד ברשת הרדיו הגדודית.

     

    מפקדי הפלוגות קראו ברשתות הפלוגתיות, "נוע, נוע אחרי!" הניפו את דגליהם והורידום בזרוע ישרה למול חוטמם. בבת אחת התרומם ענן אבק ובתוכו נבלע גדוד הפאטונים. צוות מפלוגת הסיור ואחריו פלוגתו של קהלני ובתוכה מפקדת גדוד ש/14 דהרו לעבר הגבול. בשדרה שנייה עברה את הגבול יתרת הגדוד. ליידי שכבה כל העת על סיפון הטנק של הסמג"ד חיים. כשהחל הטנק לנוע קפצה על ארבעתה והחלה לנבוח אל אחורי הטנק המעלים תימרות אבק. בנה פאטון, הגור של אהוד, שכב לו מצונף בזחל המג"ד על שמיכה. הזחל נלווה למפקדת הגדוד. כרסו הקטנה של פאטון היתה תפוחה ככדור. בגדוד לא פסקו להאכיל אותו. עיניו היו עצומות והוא התענג על העיכול.

     

    ביום ה', 1.6, הביא אהוד את פאטון לראשונה לדירתו שבבאר שבע להראותו לחוה. פאטון זכה לקדירה גדולה של דייסה. בשבת, 3.6, הביא נהגו של אהוד את חוה למטה הגדוד ופאטון זכה לפינוק נוסף. חוה שאלה את אהוד אם הגבול רחוק. "תוך דקות ספורות אני בגבול," אמר אהוד.

     

    "ופאטון?"

    "ייסע איתי בזחל".

     

    פגישתם היתה קצרה. אהוד נקרא לישיבה במפקדת החטיבה וזו ארכה. חוה חזרה לבדה לבאר שבע בלי לראותו שנית, מלאת פחדים. בבוקר אתמול, יום א', 4.6, טילפן אהוד לחוה בטלפון אזרחי הסמוך למטה הגדוד.

     

    "מה נשמע, אהוד?"

    "הכול בסדר, חוה".

    "איך פאטון?"

    "מפנקים אותו כולם. בקושי נושא את כרסו על רגליו".

    "איפה אתם עכשיו?"

    "במקום שהיינו אתמול".

    "אני רוצה לבקר אצלך".

    "בסדר. אשלח להביא אותך".

    "הכול בסדר?"

    "בסדר גמור. את לא צריכה לדאוג".

    "אתה לא צריך לדהור בראש, ראשון. כבר עשית את זה די. מפקד גדוד לא צריך להיות בראש..."

    "חוה, יש פקודה של מפקד החטיבה. מפקד גדוד לכל היותר אחרי הפלוגה הראשונה. את לא צריכה לדאוג".

    "ואל תיסע במדפים פתוחים. אני..."

    "יש פקודה של מפקד הגיס, לא להוציא את הראש. אל תדאגי".

    "רק כשאני רואה אותך בעיני אני לא דואגת".

    "אשלח להביא אותך".

     

    חוה התעודדה. בדירה ראתה את אהוד. המצלמה שלו, השקופיות הצבעוניות שאהב, מחבט הטניס שלו, ספרי השריון שלו. היא האמינה כי אהוד יבוא וישחק טניס ויחד יגשימו את תוכניתם לטייל באירופה. אהוד יצלם שקופיות צבעוניות. הנה־הנה יבוא הנהג וייקחנה למטה הגדוד. אולם הנהג לא בא. היא ציפתה לו ביום ב', 5.6.

     

    "נוע, נוע. סוף," קרא אהוד ברשת הרדיו הגדודית. הוא עמד בצריחון המפקד שמדפו פתוח וניצב מאחורי גבו. בגלל אורכו נראה כאילו מחצית גופו מחוץ לצריחון. אהוד הרכיב לעיניו משקפי אבק ואפו האדום החל להאפיר באבק.

      

    תנועת הרכב האזרחי בכביש ובדרכי העפר הוסטה לשוליים. הפאטונים אספו מהירות. הנהגים לחצו על דוושת הדלק עד לרצפה. "נוסעים כמו טקסי!" אמר סגן קהלני. פלוגתו דהרה עם מפקדת הגדוד אחרי צוות הסיור. על פניו זרח חיוכו. אנשים הכירו את החיוך של קהלני ונופפו לו לשלום. הוא הביט לתוך הטנק וראה את נעליו. גם הפעם רק מרח משחה ושכח להבריק במברשת. מה טוב, חשב, שאל"מ שמואל לא ראה אותו בעלותו לטנק.

     

    מפקד החטיבה השתדל להרגיל את חייליו לצחצח את נעליהם. הם הבינו שמתבקש מהם למרוח את הנעליים במשחה ותו לא. אל"מ שמואל הבהיר כי יש לצחצחן במברשת עד היות להן ברק. פעם אחת אפילו תבע מסרן אורי, מפקד פלוגת הסיור, להדיח את סמל פניכל על שלא הבריק את נעליו במברשת, ופעם גם תפס את סגן קהלני בקלקלתו. קהלני ביקש טרמפ בשער מחנה הקבע של הגדוד. מכונית הלארק שאספה אותו היתה של מפקד החטיבה. אל"מ שמואל הכניס את סגן קהלני באדיבות רבה אבל הבחין בנעליו שאינן זוהרות. בו ביום הגיש תלונה לאהוד על שסגן קהלני שלו לא הבריק את נעליו במברשת.

     

    "נוע, נוע. סוף", קרא קהלני ברשת הפלוגתית וניסה להעניק לנעליו מקצת מהברק החסר להן על ידי חיכוכן בשולי מכנסיו.

    "שמיר, כאן טירה. קודקוד למכשיר", נשמע קולו של האלוף טל. רס"ן ישראל, קצין הקשר, העביר את אל"מ שמואל לרשת האוגדתית.

    "טירה, כאן שמיר. קודקוד שמיר מדבר", אמר אל"מ שמואל.

    "שמיר, כאן טירה. קודקוד מדבר. הודע לי ברגע שתעבור את הקו הירוק. סוף".

     

    הקו הירוק היה הגבול. אל"מ שמואל פקד על חבורת הפיקוד שלו להדביק את ש/14 ולנוע בצמוד לו. "התלבש על הזנב של 14," אמר ליוסי ב'. זה ניווט את הנהג, שהיטה את הזחל לשדה השלף והחל לעקוף את הטנקים של ש/10, שנעו בשדרה. חבורת הפיקוד דהרה בשדה כשאחריה הטנקים והג'יפים שלה.

     

    פני הארץ היו לערפל סמיך של אבק ועשן. הטנקים השאירו באוויר הצח כתם עבה שקשה היה לנשום בסביבתו. רק מעל צמרות האילנות היה האוויר צח. עבים קטנים שטו ברקיע כסירות גזה מתפוגגת. השמש הבהירה נעה במסלולה כמחוגו של שעון־עצר שנכנס לפעולה. ולפתע רעש גם הרקיע ונמלא רצועות עשן אפורות. מטוסי סילון פוגה־מיסטר משפילי טוס חלפו ביעף, צמדים־צמדים, כנפיהם עמוסות רקטות. חשים אל ריכוזי הארטילריה המצרית בעורף מערך פתחת רפיח.

     

    ב־08:37, כשקרב ש/14 ליעדיו הראשונים, הודיע מפקד האוגדה כי פקד על הארטילריה האוגדתית להיכון לפתוח באש־נגד סוללתית. פגזי טיווח ראשונים שילחה הארטילריה המצרית לעבר הפאטונים הקרבים לגבול. סא"ל צבי פקד על גדודי התותחנים להנחית אש לטובת ש/14. התותחים המתנייעים החלו להשתעל. קצין התצפית הקדמי נע בפלוגת החרמ"ש של ש/14 והמציא תיקוני אש.

     

    ב־08:47 כבר היו הפוגות בהרעשת הארטילריה המצרית, וב־08:48 הודיע אל"מ שמואל לאלוף טל, כי פלוגת החוד עברה את הגבול. הוא עצמו עבר את הגבול בעקבות הפאטונים של אהוד. אולם כאן, ליד עמדת או"ם לבנה שנעזבה לפני שבועיים, השתהה.

     

    הפאטונים החלו להאט. הנהגים נצטוו לנסוע זה בעקבות זה, כדי שלא יעלו על מוקשים. התנועה נעשתה בשתי שדרות. פלוגות החוד נכנסו לסמטאותיהם של שני כפרי גבול זעירים ותימרנו בהן בקושי. המעברים היו חסומים. הפלוגות ניסו לעקוף את הכפרים ונכנסו לשטחים מעובדים, שבהם רבו המכשולים. הטנקים החלו להצטופף. הארטילריה המצרית בחאן יונס החלה להמטיר על הטנקים את פגזיה. חבורת הפיקוד של אל"מ שמואל עצרה לפני פקק.

     

    "שמיר, כאן טירה," קרא האלוף ברשת האוגדתית, ממקומו בחבורת הפיקוד שלו על גבעה רמה. "מה העשן שאני רואה בשדרה שלך? עבור".

    "טירה, כאן שמיר. שום פגיעה. עבור", אמר אל"מ שמואל, שהביט נכחו ולא ראה עשן.

    "שמיר, כאן טירה. עשן עולה בשדרה שלך. עבור".

    "טירה, כאן שמיר. מיד אברר. סוף".

     

    אל"מ שמואל הפנה את ראשו לאחור. אכן, כעשרים מטר ממנו עלה עשן אפור וסמיך. צוות הטנק שלו בא אליו במרוצה. ההפגזה המצרית החלה להתעבות ולקרב למטרותיה. קשה היה לו להאמין שהאויב פגע בו כבר במעבר הגבול ועוד בטנק שלו.

     

    "המח"ט," אמר הסמל, "רצינו להשיג אותך ולקחנו רוורס כדי לצאת מהפקק ולבוא אליך. הצנטוריון עלה על ג'יפ שהיה מאחוריו. הג'יפ עולה באש".

    "איפה הטנק?" שאל אל"מ שמואל בקור.

    "המפקד, הטנק עלה באחוריו על הג'יפ והמנוע דומם. הטנק עכשיו על הג'יפ, המפקד".

    "רוצו מיד והורידוהו בטרם יתחיל לבעור. מהר".

    "כן, המפקד".

    "של מי הג'יפ?" שאל יוסי ב'.

    "לא יודעים".

    "יוסי, רוץ. דאג שיכבו את האש ויורידו את הטנק", אמר אל"מ שמואל.

    "כן, המח"ט".

     

    יוסי קפץ מהזחל ופתח בריצה מהירה לאחור. ההפגזה החמירה ונהגי הטנקים ניסו להיחלץ מהפקק וממה שעשוי להיות מלכודת קטלנית אם תיעשה ההפגזה מדויקת יותר. הטנקים של ש/10 סטו מעקבות הפאטונים והחלו לזרום בנתיב חדש, דרומי יותר. יוסי רץ בין הטנקים והגיע אל הג'יפ הבוער. טנקיסטים ממפקדת החטיבה ניסו לכבותו במטפים, פן יבער גם הטנק.

     

    "איפה הנהג?" שאל יוסי.

    "נמחץ כולו".

    "קורבן ראשון מתאונה, סימן רע, לכל הרוחות", אמר טנקיסט.

     

    נהג הטנק הצליח להתניע את הצנטוריון ולהורידו מהג'יפ. חלקו הקדמי של זה נמעך ונשטח כטבלה במכבש גרוטאות. האש ליחכה בעליצות בחלקו האחורי. הצמיגים הבוערים הפיצו ריח קשה והעלו עשן שחור. קשה היה לנשום בקרבת הג'יפ. יוסי לא יכול לזהות את הנהג שנמחץ ליד ההגה. האש אכלה את היריעות וחלקו האחורי של הג'יפ נחשף. ליוסי נגלו בקבוקי יין שנתעגלו וקופסאות בירה שהתפוצצו. כל צידתו, בגדיו וחפציו היו למאכולת אש. יוסי ניסה לקרב אל מה שהיה פעם מושב הנהג.

     

    "אתה לא יכול לעזור לו, חבר", אמר הטנקיסט, שכילה את המטף על הג'יפ הבוער.

     

    כשחזר יוסי לזחל, היה הצנטוריון של מפקד החטיבה לידו. מפאת ההפגזה המחמירה החליט אל"מ שמואל לעבור לטנק, ויוסי נקרא להצטופף בתוכו. "נוע מהר", קרא אל"מ שמואל לנהג הטנק. "טירה, כאן שמיר", אמר ברדיו האוגדתי. "ג'יפ שלנו נשרף בתאונה." אבל הודעתו לא נקלטה. מערכת הקשר של הטנק לא פעלה היטב ולמשך השעה הבאה היה אל"מ שמואל קשור לאוגדה באמצעות קצין הקשר החטיבתי.

     

    רוח נכאים ירדה על חבורת הפיקוד. ההרוג הראשון תמיד צובט את לב ההולכים למלחמה ומזכיר להם כי בין היריבים מתווך המוות, וכסוכן הימורים גובה את עמלתו, בהפסד ובזכייה. ההרוג שנפל לא מידי האויב, כמו היתה לכך חשיבות, הרגיז את רוחם. יוסי פלט את סוכריית החמאה אל הארץ, שהיתה לקמח אבק דק.

     

    אבל זו דרכה של מלחמה. רשמיה הראשונים ממהרים לחלוף, והם שבים ונחרתים בנשמה רק לאחר שנסתיימה המלחמה. אל"מ שמואל החל לדרבן את אהוד. קרב ההבקעה כבר היה בעיצומו.

     

    "חשופים בצריח" יצא לאור בהוצאה מחודשת של "כנרת זמורה ביתן"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""בין היריבים מתווך המוות". פרק מהספר המיתולוגי על ששת הימים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים