שוב לא יהיה לי רגע כמו הרגע שלפני.
את המשפט הזה, שכתב חנוך לוין, קראתי לפני שעליתי לתיכון. התרגשתי להגיע כבר לסוויט סיקסטין ולהיות חלק מהאוהבים הצעירים ברגעים הכי יפים של החיים בבית ספר חדש. רציתי להיות הכי יפה בעמק. ירדתי לטבריה וקניתי אוברול ג'ינס עם שלייקס. עשיתי גם גוונים של אפרוח בשיער. לפני היום הראשון לא ישנתי איזה שבוע, וכשהגיע סוף־סוף הרגע, נכנסתי לשיעור רק כדי לגלות שעכשיו לומדים תושב"ע ומיד חושבים איך מבריזים מהשיעור הבא. הבנים היו הרבה פחות חתיכים ממה שדמיינתי, וגם החתיכים הסתכלו בדיוק על חתיכה אחרת. ברונטית. מה היה לי רע כל כך בחופש הגדול? למה ביזבזתי את כולו על ציפייה?
אותו הדבר היה עם הצבא. במהלך הטירונות לא רזיתי כמו שנשבעתי לעצמי. היה כל כך מדכא שם, שאכלתי כפיצוי ואפילו לא היה לי טעים. אני אף פעם לא אוכלת כי טעים לי. אני אוכלת רק כי אין טעם בחיים שלי ללא אוכל. רמי קלינשטיין שר "קני לך תפוחים ותמרים". זה שיר על אישה רזה ושבורת לב. כשהלב שלי נשבר אני נופלת על קרטון של גלידונית. מיישרת עוד שורה ועוד שורה, בציפייה לשורה הבאה. לרגע שבו סוף־סוף יתמלא הבור ויהיה לי טוב. עובדת נורא קשה כדי לנוח כבר. מרוויחה כסף כדי שאוכל לבזבז אותו על אנשים שאני אוהבת, אבל אין לי זמן לפגוש אותם. קמה בכל בוקר אש כדי לרוץ ולכבות שריפות.
כשהסופ"ש מגיע אני ממהרת הביתה בקוצר נשימה. מתה לשתות כל רגע עם הילדים שלי, שהם הכי מתוקים כל היום, ובלילה פשוט מסרבים ללכת לישון. גם הם לא נרדמים מרוב ציפייה לרגע הבא. איזה אי־שקט עוטף אותנו: אייפון, יוטיוב, טלוויזיה, עוד ועוד קניות. תכיני לי עין. אני רוצה מקושקשת. לא! בלי בצל בסלט. בלי סלט בבצל. אפשר כפית נוטלה? אל תגמור לי את המים החמים. חייבת לנקות את האמבטיה. מאיפה לעזאזל כל הכינים האלה הגיעו? ילדתי אתכם קירחים. בואו ניסע לטיול. בואו נחזור כבר מהטיול. זו עבודה ממש קשה להיות שמחים ומאושרים.
ובשישי בלילה אני שוכבת במיטה ולא מצליחה להירדם, מרוב שכבר בא לי לקום איתם וללכת לים מחר בבוקר. איך חיכיתי לקיץ. כל החורף חיכיתי ולא זכרתי שהוא כל כך חם ולח ושאני סמרטוט רצפה. גם הבטן שלי הרבה יותר שטוחה בראש מאשר במראה. אף בד בעולם לא יסתיר את הקבב. בעיקר בד צמוד. ועוד בגודל של מפית. לא שזה מפריע לי לאכול קבב נוסף. או ללבוש ביקיני, מתוך אמונה שלמה שיום אחד אהיה שלמה עם עצמי. ממחר רק תפוחים ותמרים. תמיד יש למה לצפות, להתרגש לקראת, לקנות כרטיסים להצגה שנפהק בה, לפנטז על חופשה שרק נדאג בה בגלל העבודה, ללכת לפגישה מסעירה ולצאת ממנה מנופצים, כרגיל, על המזח של החיים האמיתיים שלנו. החיים האמיתיים לא באמת אפורים. זו פשוט הציפייה שמוסיפה להם כל כך הרבה צבע מלאכותי. כולנו מכורים לפוטושופ.
התאהבות היא רגע כזה. רגע־לפני לדוגמה. את מסתכלת לו בעיניים ומדמיינת את כל העתיד המושלם שלכם ביחד. אפילו הזקנה נראית פיוטית כשאת צעירה ורומנטית. ובריאה. וכשלא כואב לך הגב. הספסל בשדרה כל כך נוח בדמיון, כמו ספה מפוארת, יום אחד נשב שם מחובקים, רק אני והוא והצרבת. נפסע יד ביד אל עבר השקיעה. כל אחד עם המקל שלו. אבל כשכבר מגיעים למנוחה ולנחלה חוטפים מכת נוסטלגיה, מתגעגעים לפעם. איך חיכינו כל כך לרגע הזה וכמה מתוק היה לחכות. בין לבין אנחנו שוכחים שעכשיו הזמן שלנו לזרוח, להיות אור, הרי השקיעה היפה, הרומנטית, כל כך קצרה. השמש רק נוגעת בים וזהו, מיד מתחיל להתפזר חושך. ומי אוהב חושך? רק עטלפים. ונשים שמתביישות לעשות סקס באור. מיותר לחכות בשקיקה לזריחה הבאה, הרי גם היא תתבזבז על ציפייה מורטת עצבים לעוד שקיעה.
חברה שלי סיפרה לי על מכרה שלה שחיכתה כל החיים לילד. היא חיפשה איש, ולא הגיע איש. והזמן דחק. היא פנתה לטיפולי פוריות, והנה החלום כבר מתבשל לה. ואז רופא גילה לה שהיא חולה. הרגע שלפני התהפך והוכפל. היא גם מצפה לילד וגם לתוצאות הבדיקה הבאה. פתאום השמחה נמהלת בחרדה, וכל רגע מקבל תוקף חדש. זה הגורל שלנו. נולדנו אל תוך מסיבת הפתעה, כך שאנחנו לא באמת צריכים לארגן אותה כל הזמן בשביל עצמנו. החיים האלה לא שואלים אותנו לפני שהם עושים לנו את המוות.
כשתינוקת חדשה נולדת לא הכל ורוד כמו המצעים שקנינו. יש עוד צבעים, פחדים חדשים שמתלווים למסע המרגש הזה. הפרפרים בבטן יודעים גם להכאיב. כמה פעמים מצאתי את עצמי טסה לחדר מיון, ולא בשביל לטפל בהתקף סטרידור שלה, אלא בשביל לקבל ואבן נגד התקף החרדה שלי.
אז החברה הזו היא שיעור. היא לא מחכה לאף רגע, אלא נושכת חזק־חזק את מה שיש עכשיו. נהנית מכל פירור של סבל או של נחת. מחייכת ומודה לאלוהים על עוד טיפול כואב בבית החולים. כי היא חיה, כי היא כאן, עכשיו, עוברת עוד מבחן. עושה לשקיעות שלה בית ספר.
מהשיעור הזה אף אחד מאיתנו לא יוכל להבריז. אחת לכמה זמן כולנו נדרשים להילחם באיזו שמש שמתעקשת להתמזג עם הים. קשה לשלוט בגורל, אבל אפשר לשלוט בתגובות שלנו אליו. לבחור לחייך. זה לא ישנה את הסיטואציה, אבל ישנה אותנו. ומה שחשוב זה מה שיש, לא מה שאולי יבוא. או לא יבוא. כל עוד יש אוויר אנחנו נושמים. מי יודע מתי איזה משוגע יחליט לזרוק עלינו טיל כימי? למה לגור בממ"ד כבר מעכשיו?
פתאום תפסתי את עצמי מבזבזת את הזמן. אישה קפיץ. עולה, יורדת, כי אי־אפשר לגלוש על ים שקט מדי. ובינתיים נועם מתרגל מדיטציה. ההפך הגמור. קם כל בוקר בארבע כדי לשבת שעה מול קיר ולסבול. כואבות לו הרגליים, כואב לו בגב, כואב לו במוח מרוב מחשבות, אבל אחר כך כואב הרבה פחות לחיות. הוא מתחזק בעוד אני אוכלת גלידוניות. כוססת ציפורניים. מחכה לרגע הבא, כדי לחכות בו שוב.
אז הנה אני כאן. הנה הים, השמש והחושך. הנה החברה ההיא מחבקת תינוקת, והכל ורוד. כי יש לה תותים עם קצפת בלב, והמציאות היא בסך הכל צלחת מטופשת. בואו נשים עליה את המעדן שלנו. נהנה מכל ביס. טעים לחיות.
