שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשסיסמה הופכת לקעקוע
    הלגיטימציה החברתית של קעקועים מאפשרת את התפשטותם משולי החברה פנימה. הקעקועים של תומכי הסנטורית וורן הינם ביטוי חדש של מחאה חברתית; מחאה נגד הריאקציה של ממשל טראמפ ותומכיו הרפובליקנים בקונגרס ובסנאט

    במהלך הדיונים בסנט האמריקני על מינויו של שר המשפטים סשנס, הסנטורית הדמוקרטית אליזבט וורן תקפה בחריפות את המינוי וציטטה חוות דעת שליליות ביותר על אופיו. הסנטור מיץ' מקקונל, מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, רתח. הוא הפעיל סעיף זניח בתקנות הבית האוסר על "השמצות אישיות", הפסיק את נאומה והורה על הרחקתה מדוכן הנאומים. "הסנטורית וורן הוזהרה", הסביר מקקונל, "האזהרה הובהרה לה היטב, ובכל זאת התעקשה להמשיך".

     

    הסיפא של דברי מקקונל, "ובכל זאת התעקשה להמשיך", התפשט כווירוס ברשתות החברתיות. עד כדי כך ויראלי, שרבים מתומכי הסנטורית וורן החליטו לקעקע את עורם במשפט, "ובכל זאת התעקשה להמשיך".

     

    בראיון למגזין טיים נשאלה הסנטורית האם היא מעדיפה את "ובכל זאת התעקשה להמשיך" כסיסמת בחירות או כקעקוע. "קעקוע, ללא ספק", השיבה. "המון אנשים ניגשו אליי והראו לי את הקעקוע שלהם. הם חרתו על עצמם את העתיד של אמריקה. הם לא יישבו בשקט".

     

    אליזבט וורן היא סנטורית רדיקלית של האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, בעלת בריתו של הסנטור ברני סנדרס. בעברה הייתה יועצת הנשיא אובמה לצרכנות פיננסית, מבקרת חריפה של וול סטריט, שהתפרסמה במאבקה לפירוק הבנקים הגדולים.

     

    העדפתה של וורן את הקעקוע על פני סיסמה נראית תמוהה. קעקועים היו תמיד נחלתם של קבוצות שוליים: אסירים, כנופיות אופנוענים, מאפיה יפנית (יאקוזה), מלחים וחיילי קומנדו. קעקועים הינם סימן ההיכר של קנאים בשולי המערכת הפוליטית. בימין הקיצוני, גזענים לבנים, גלוחי ראש וניאו נאצים מתהדרים בקעקועים צבעוניים של צלב הקרס וצלבים של הקו קלוקס קלאן. בשמאל הקיצוני, אנרכיסטים ומרכסיסטים מקעקעים את דמויותיהם של נלסון מנדלה, צ'ה גווארה ומרטין לותר קינג.

     

    מהשוליים למרכז 

    תרבות הקעקועים נעה מהשוליים למרכז רק בשנים האחרונות. סלבריטאים כמו דייויד בקהאם, אנג'לינה ג'ולי, ג'סטין ביבר וליידי גאגא העלו את הקעקועים מתרבות השוליים לתרבות הפופ והציבו אותם כביטוי ל"אני", לבידול ומיתוג אישי, מוחצן ומתריס. כיום, כשליש הנוער בשנות ה-20 בארה"ב ובבריטניה מקועקע לפחות בקעקוע אחד.

     

    הלגיטימציה החברתית של קעקועים מאפשרת את התפשטותם משולי החברה פנימה. הקעקועים של תומכי הסנטורית וורן הינם ביטוי חדש של מחאה חברתית; מחאה נגד הריאקציה של ממשל טראמפ ותומכיו הרפובליקנים בקונגרס ובסנאט.

     

    הבעיה עם קעקועים היא שבניגוד לסיסמה, שניתן לשנותה, להחליף אותה, קעקועים הינם בלתי הפיכים. אתה תקוע עם הקעקוע כל חייך וככל שהוא גלוי ובולט יותר, כך הוא מסמן אותך כאילו נצרבת על-ידי ברזל מלובן לסימון בקר.

     

    קעקועים פיסיים נועדו להבליט את המסר, אך גם להעמיד את נושאיהם במצב של סופיות: העובדה שהם בלתי הפיכים חוסמת בפני המקועקע את הדרך חזרה. אם חסמת כל דרך יציאה, הפקעת מעצמך את היכולת העצמאית לקבלת החלטות והפכת מסובייקט לאובייקט, מאדם ריבוני לכלי שרת.

     

    קעקועים פוליטיים הינם סימן של חולשה. לכן נושאיהם הינם חיילים של האידיאולוגיה, לא מנהיגיה. מנהיגים אידיאולוגיים אינם זקוקים לקעקועים פיסיים. אמונתם חזקה מספיק להחזיק בה כקעקועים רעיוניים.

     

    בין קנאי לפנאט

    קנאות פוליטית היא קעקוע אידיאולוגי. עמוס עוז, בספרו החדש "שלום לקנאים" מיטיב לאפיין את הקנאי כאדם שיודע לספור רק עד אחת, פנאט המאופיין בתיעוב אין קץ כלפי כל מי שאינו מאמין, וכפי שצ'רצ'יל הבחין, "אדם שבשום אופן אינו משנה את דעתו ובשום אופן אינו נותן לשנות את הנושא".

     

    הכותרת של הספר, "שלום לקנאים" חוברה במשמעות כפולה: מצד אחד, עוז מברך את הקנאים בשלום ומנסה ליצור איתם דיאלוג, ומצד שני הוא נפרד מהם ב"שלום ולא להתראות".

     

    המשמעות הכפולה של כותרת הספר מבטאת את ההתלבטות, שאין לה פתרון מובנה, לגבי הגישה לקנאים פוליטיים: האם להידבר איתם או להיאבק בהם?

    עוז מציע תרופה ליחיד, לא פתרון לרבים. הוא מעודד התנגדות לקעקועים אידיאולוגיים באמצעות טיפוח סקרנות, דמיון וחוש הומור. הוא מפציר בנו להכיר בעצמנו, לא כאיים ולא כיבשות, אלא כחצי אי, פנינסולה: מחוברים בגבינו ליבשה של משפחה, תרבות, קהילה ולאום ונבדלים עם פנינו לים של מחשבותינו, תשוקותינו, מאוויינו ופחדינו כאינדיבידואלים.

     

    הבחירות בבריטניה

    ה"אקונומיסט" הבריטי, השבועון החשוב בעולם, נוקט עמדה נחרצת ותכליתית יותר. לקראת הבחירות בבריטניה ב-8 ביוני, ה"אקונומיסט" יוצא בחריפות נגד הקיצוניות האידיאולוגית של מנהיגי שתי המפלגות הגדולות: הברקזיט של ראשת הממשלה השמרנית תרזה מאי והסוציאליזם הבולשביקי של מנהיג מפלגת הלייבור, ג'רמי קורבין.

     

    שני הצדדים חותרים להסיג את בריטניה מאותם הישגים שהביאו לשגשוגה: שווקים חופשיים, גבולות פתוחים ובינלאומיות.

     

    בייאושו מהקעקועים האידיאולוגיים של השמרנים והלייבור, ה'אקונומיסט' ממליץ להצביע למפלגה הליברלית-דמוקרטית, מפלגת מרכז קיקיונית בעלת שמונה חברי פרלמנט בלבד.

     

    ה'אקונומיסט' ער לכך שהצבעה לליברלים-דמוקרטים היא הצבעת מחאה, אך מנמק זאת בכך שהצבעה כזאת הינה מקדמה להרחבת המרכז הפוליטי לגוש נרחב שיחליף את השמרנים והלייבור ככוח פוליטי מוביל בעתיד.

     

    האם 'יש עתיד' לבריטניה? המפתח לדעת ה'אקונומיסט' הוא במונח 'מרכז רדיקלי'. העיתון קורא להקמת מרכז לוחם, חד ותקיף, מרכז רדיקלי שאינו מתחנף לאיש, שאינו מסתיר את עמדותיו, מרכז שאינו פשרה, עיגול פינות ומריחה, כי אם אופוזיציה ליברלית על סכינים וסטרואידים.

     

    קעקועים אידיאולוגיים לא נולדו שווים. מרכז רדיקלי הוא קעקוע אידיאולוגי של ערכים ליברליים. כשקעקוע אידיאולוגי הוא קיצוני ונעדר סובלנות. ההבדל בינו לקעקועים אידיאולוגיים של קצוות הקשת הפוליטית הוא שהיעדר הסובלנות של המרכז הרדיקלי נישא בשם הסובלנות בשעה שחוסר הסובלנות של הימין והשמאל הקיצוניים נישא בשם חוסר סובלנותם האידיאולוגית.

     

    ד"ר שמואל חרל"פ, יו"ר כלמוביל

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כשסיסמה הופכת לקעקוע"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים