שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בלי צנזורה: כשעירום על הבמה מגיע לקיצון
    רקדנים עירומים על הבמה, עושים בגופם שימוש חסר גבולות ואלים. מופע מדהים וטוטאלי, שהולך עד הסוף בכל מובן. יותר מכל זו אמנות במיטבה, ביקורתית, נועזת ומרשימה. כל זאת במופע "ומה אעשה בחרב הזאת?" של פסטיבל ישראל. אפילו התנגדותה של שרת התרבות מירי רגב להעלאת המופע בסופו של דבר רק עשתה לו שירות טוב

    אנג'ליקה לידל הספרדיה היא אמנית טוטאלית וקיצונית שהולכת עד הסוף בכל מובן. כיוצרת וכפרפורמרית היא קורעת את גופה ומיתרי קולה, נחשפת במערומיה, מכוונת זרקור אל החסוי והאינטימי ביותר. שחקניה-רקדניה עירומים, מצליפים על עצמם, מאוננים, מתריסים פינים וערוות גלויות אל מול הקהל, מטילים את מימיהם, צורחים, גונחים, נאנקים וסובלים, ואף לרגע אחד אין כאן שמץ של פרובוקציה זולה. זהו ניסיון אמיץ מאין כמותו לעשות תיאטרון בלתי כוזב, שתובע מעצמו הכל.

     

    מתוך "ומה אעשה בחרב הזאת?"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "טינופת היא יופי, ויופי הוא טינופת" מצטטת אנג'ליקה לידל את שלוש המכשפות מ"מקבת" של שייקספיר בפתיחת המופע "ומה אעשה בחרב הזאת" בפסטיבל ישראל. כל חמש שעות המופע הן מימוש המשכה של הציטטה ההיא: "...ונחוג בערפל של תופת". ואכן, לידל לא בוחלת בשום אמצעי כדי לחולל בנו את תחושת התופת. היא עושה זאת במילים – מונולוגים ארוכים שנורים מפיה בדחיסות ובעוצמה של מכונת ירייה; בפרפורמנס וכוריאוגרפיה - חושפניים ונטולי גבול או עכבה; ובאסתטיקה עיצובית בוהקת ביופי נקי.

     

    לידל היא טוטאלית גם במובן זה שהיא עושה במופעים שלה הכל: כותבת את הטקסטים של המחזות, מביימת אותם, מעצבת את התנועה, משחקת את התפקיד המרכזי, מעצבת את הבמה ואת התלבושות, אך יותר מכל: חושפת את נשמתה וקרביה לעין כל.

     

     

    למופע בן חמש השעות יש שלוש מערכות. המערכה הראשונה עוסקת באירוע מדהים, אמיתי, שהתרחש בפריז ב-1981. אחרי שסיימה להקריא לו שיר, רצח סטודנט יפני בשם איסיי סגאווה את חברתו ההולנדית, ביתר את גופתה, אכל ממנו נתחים והקפיא את שאריות איבריה במקרר. את האירוע הקניבלי והנקרופילי הזה, שאין די מילים לפענחו באמצעותן, מבקשת אנג'ליקה לידל להתיר באמצעים דרמטיים. היא חותרת אל תוך נפשו המיוסרת של סגאווה, מזהה באקט המטורף והסוטה שלו את החתירה האולטימטיבית אל הריק המוחלט, אל החושך הטוטאלי, אל אותו מקום שרק כשנגיע אליו נבין כי "אין הבדל בין הצורה לריק". בכך היא חושפת את הקשר הבלתי אמצעי שבין ארוס, מוות ויופי.

     

    מבחינה זו הקורבן של מעשה הרצח היא שותפה שוות זכויות בחתירה של רוצחה לשלמות שבמעשה המוות. המהלך המשותף של שניהם מקבל על הבמה ביטוי סימבולי בהילולה שבה חבורת נערות בלונדיניות ועירומות כביום היוולדן פורקות כל עול, כמיטב מסורת אל היין הרומי בכחוס. חגיגה מיתית של פורקן יצרים ואלימות ששיאה מגיע כשלהקת כוהנות בכחוס אלה מאוננות עם גוויות חלקלקות של תמנונים, מצליפות באמצעותם על גופן העירום, עד ששרידי היצורים הימיים ניתזים לרצפה וניגרים לשלוליות רפש.

     

    אסתטיקה בוהקת. "ומה אעשה בחרב הזאת" (צילום: Luca del pia)
    אסתטיקה בוהקת. "ומה אעשה בחרב הזאת"(צילום: Luca del pia)

     

    הסצנה הזו, יותר מכל תמונה אחרת בהצגה, מקרבת אותנו לשימוש שאנג'ליקה לידל עושה בתֵמוֹת אוניברסאליות מהמיתולוגיה היוונית. כל מי שצפה ב"הר האולימפוס" של יאן פאבר - מופע 24 השעות הבלתי נשכח שעלה בפסטיבל ישראל בשנה שעברה, יזהה מיד את הדימיון. לא רק שהשפה התיאטרלית של שני האמנים דומה, אלא שעבור שניהם מספקת המיתולוגיה היוונית את הארכיטיפים לדיון בסוגיות הבסיסיות על מהות האנושי. התמונה הספציפית של כוהנות בכחוס מאפשרת לנו ההתנערות מכל מה שהינו "מהוגן" ונורמטיבי, לחלץ עצמנו מ"חוק המדינה" – מעול המוסכמות החברתיות, מעול הסמכות, מעולו של אלוהים. רק כשנתנער מאלה, נהיה נכונים להעז ולקחת אחריות.

     

    המערכה השנייה פותחת ברפרנס מפואר לאופרת המופת של הנרי פרסל "דידו ואניאס", בה הגיבורה דידו מייחלת למותה. ממנה, במעבר חד לאנג'ליקה לידל, שאף היא מייחלת למותה, במהלך שהותה בפריז בנובמבר 2015. היא חווה שם חוויה מגלומנית ממש: מבוע של אלימות פנימית ואיבה יוקדת רוחשות בתוכה. היא עומדת להתפוצץ על העולם וברור לכן שהיא חייבת למות לאלתר, שאם לא כן האלימות שבה תתפרץ בעולם בצורת טבח נורא. לדאבונה, איש לא הורג אותה ומחסל בכך את המבוע היוקד. "לכן" התרחשה לשיטתה, ב-13 בנובמבר 2015, מתקפת הטרור הגדולה בפריז, בה שמונה מחבלים של דאעש תקפו - בירי ובפיגועי התאבדות - בכמה מוקדים בפריז, בהם גם את תיאטרון בטאקלאן. 130 בני אדם נרצחו ביום ההוא, ומאות נפצעו.

    לידל עוסקת באירוע הזה בסדרת מונולוגים מבעיתים, קורעי לב ואוזן. היא מתארת את עצמה כתוצר הזוהמה הנוראית של ילדותה המדומיינת, בכפר מסויט שכל יושביו שותפים, כתליינים וכקורבנות, למציאות של אונס ורצח, התעללויות באדם ובחי, זרע אדם והרבה דם. את כל השנאה, הייאוש והאלימות שהצטברו בה היא מבקשת לנקז בגאולת המוות. כך תומר האלימות ביופי האולטימטיבי, אך תקוותיה המדומיינות נכזבות והמוות המבעבע שלא מיצה עצמו בה, מתממש, במציאות, בטבח בטאקלאן.


    המופע עמוס במונולוגים סוערים  (צילום: Luca del pia)
    המופע עמוס במונולוגים סוערים (צילום: Luca del pia)

     

    המונולוגים שלה – הסוערים והאינטנסיביים – גדושים בציטטות של בני ברית אינטלקטואליים, שכמוה עסקו בחלקים המטרידים ביותר שבנפש האנושית. הפילוסוף הרומני-צרפתי אמיל צ'וראן - פסימיסט, ניהיליסט, עוין כל אמונה ומתנגד לריבויו הטבעי של המין האנושי; הסופר היפני הלאומן יוקיו מישימה - שביקש להשיב את יפן לגדולתה בימי הסמוראים ושם קץ לחייו בהתאבדות טקסית – שאצל לידל תזכה לסצנה ארוכה ומרהיבה בביצוע הגיישה העירומה (שבאה ויוצאת מן הבמה לאורך המופע כולו); והמשורר הגרמני, הגאוני והבלתי-שפוי, בן המאה ה-19, פרידריך הלדרלין, שהתמקד בנוראותם ונפלאותם של אלי המיתולוגיה היוונית.

     

    המערכה השלישית והאחרונה, מתבססת על קטע מתוך המחזור האפי "מטמורפוזות" (תמורות) – יצירתו של המשורר הרומי אובידיוס שעניינו בחדלונו של האדם אל מול שיגיונות האלים. המערכה הזו שונה מאוד משתי קודמותיה. כמו בתיאטרון היווני הקלאסי, המעביר אותנו תופת כדי לחוות אקט של הזדככות וטיהור, מיצתה אנג'ליקה לידל, ואיתה הצופים, את תועפות הארוס-יופי-מוות. עתה היא ניצבת בעמדת המשורר-המטיף, מתריסה כנגד עולמנו המסודר (ולכן הבלתי אנושי לשיטתה): היא מתריסה נגד טוהר-המידות הצבוע ומתחסד ("אתם מוסריים ללא דופי ולכן שטחיים לחלוטין"), נגד החמדנות וצרות האופק ("אתם חנוטים בבתיכם"), נגד חוסר התעוזה, היעדר הרצון להיאבק והכניעה לחומרי וליציבות ("אתם הבינוניות שהורסת את המקדש"). כעת היא גם חושפת את מלאכת התיאטרון שעשתה בנו בשעות שחלפו: "היה צריך להצליף בכם כדי שגופכם יבקש מחילה מנפשכם... כדי שתגלו את היופי". היא מסיימת את "השירה" שלה ומתיזה: "גם אם אסרב לקבל את הסעודה האחרונה, שקו לי בתחת. נתראה בדיסנילנד". אז נשכבת עירומה בירכתי הבמה וגבר בדמות השטן מטיל עליה את מימיו.

     

    וכעת, מה שנותר אחרי שמוצה הסחי עד תום, זו אישה זקנה בגוף עירום אוחזת בידו של גבר מבוגר, ולצד ערוגת פרחים הם צופים יחד בכוכבים הנופלים. בסוף, אם כן, נותרות חמלה ואחווה, אולי אפילו אהבה. אלה נקיים מכל אלימות ותאווה. בכל זאת, גם בעולמה של לידל, יש תקווה.

     

    עשתה שירות טוב ליוצרת המופע. מירי רגב (צילום: אלכס קולומויסקי)
    עשתה שירות טוב ליוצרת המופע. מירי רגב(צילום: אלכס קולומויסקי)

     

    אנג'ליקה לידל החלה את דרכה בזירת הפרינג' בספרד כאמנית אוונגארד רדיקלית וחסרת פשרות. הטוטאליות והאפקט המהמם של מופעיה גררו עד מהרה חשיפה בינלאומית וכיום היא יקירת הפסטיבלים הבינלאומיים. על המופע הזה - השני מתוך "טרילוגיה של האינסוף" - היא החלה לעבוד לפני כשנתיים בסדנת יצירה בטוקיו, והעלתה אותו לראשונה לפני כשנה בפסטיבל אביניון.

     

    בחמש השעות המדהימות הללו, עשתה אנג'ליקה את הכל כדי לחדור לליבה של האלימות. היא נחשפה וחשפה, ועשתה בגוף שלה ושל שחקניה שימוש חסר פשרות וגבולות, לעיתים אלים וקיצוני, תוך שהיא חורגת מכל נורמה תיאטרלית "הגונה". בכך התריסה לא רק כנגד עולמנו השאנן, אלא גם כנגד הפרקטיקה התיאטרונית המיינסטרימית "הבטוחה" והכוזבת להבנתה.

     

    והערה אחרונה על עניין העירום שכל-כך הטריד את מנוחתה של שרת התרבות. אחרי חמש שעות של צפייה אינטנסיבית במופע הטוטאלי והמדהים הזה, אי אפשר שלא לחוש בוז עמוק לקרתנות השטחית של מירי רגב. העירום במופע הזה אינו רק חלק טבעי ובלתי נמנע של המהלך האמנותי העמוק שאנג'ליקה לידל עשתה, אלא שאין בכלל קיום למופע הזה אלמלא העירום. עצם נוכחותו על הבמה הוא אמצעי (שולי במדרג האמצעים שנוקטת אך חיוני) לנתץ באמצעותו את הכזב של "ערכים" וכל מוסכמה חברתית אחרת שמירי רגב מניפה בדגל בורותה. מבחינה זו מירי רגב עשתה שירות טוב ללידל, כי היא ממחישה, בשידור חי, את כל מה שלידל מבקשת לרוצץ ולכתוש.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בלי צנזורה: כשעירום על הבמה מגיע לקיצון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים