שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מחדל המורים המחליפים: כך נכנסנו לבתי ספר ללא השגחה, בדיקה או תעודת יושר
    קיווינו שישלחו אותנו הביתה. שיאמרו לנו סליחה, אבל אסור לנו להעסיק אתכם. שלאור חשיפת המורה הפדופיל מתל אביב, יפחדו לתת לנו להיכנס לכיתות. לשווא. בזה אחר זה פתחו בתי הספר את שעריהם בפנינו והשאירו אותנו לבד עם התלמידים. בלי לברר מי אנחנו, בלי להשאיר חומר לימוד, בלי לחשוב לרגע על שלומם ובטיחותם של הילדים. תחקיר "ידיעות אחרונות" ו־ynet מגלה את הקלות המבהילה של קבלת מורים מחליפים לעבודה

     

    מי שומר על הילדים שלכם? מחדל המורים המחליפים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    היינו רוצים מאוד לחשוב ששאול שמאי, המורה מבית הספר בתל־אביב החשוד בפדופיליה, הוא מקרה קיצון, יחיד, יוצא דופן, במערכת שאמונה על חינוך ילדינו. למען האמת, היינו בטוחים שכמו בכל מערכת, פה ושם יש תקלות, אבל שאמצעי הזהירות הדרושים ננקטים ברוב המקרים, בטח כשמדובר בשלומם של התלמידים. בפועל, בתוך שלושה ימים נדהמנו לגלות לחרדתנו עד כמה המערכת רשלנית, חפיפניקית, לא מתפקדת, שלא לומר רקובה ומזניחה בצורה פושעת בכל מה שקשור להעסקת מורים מחליפים.

     

    פרשת המורה הפדופיל העלתה לא מעט שאלות. הראשונה שבהן הייתה איך אדם כזה מגיע בכלל ללמד בבית הספר ולעבוד עם ילדים וילדות. ביום רביעי האחרון, אחרי שהתפוצצה הפרשה, העלינו פוסטים בקבוצות פייסבוק שונות של מורים. הצגנו את עצמנו כסטודנטים לחינוך שזקוקים לשעות מעשיות של הוראה. בתוך דקות, הוצפנו בפניות מכל רחבי הארץ: אם לשפוט לפי כמות התגובות, בכל יום נתון מלמדים בבתי הספר בישראל - ולמרבה התדהמה גם בגני הילדים - מאות מורים מחליפים.

     

    אריאלה שטרנבך. בלי הכשרה ובלי ניסיון
    אריאלה שטרנבך. בלי הכשרה ובלי ניסיון

    קיווינו שהמורים והמנהלים יסבירו לנו על הנהלים המחמירים וישלחו אותנו לדרכנו. לשווא. אף אחד מבתי הספר לא עמד בנהלים. בזה אחר זה, הוזמנו כתבי "ידיעות אחרונות" ו־ynet להגיע ללימודים על תקן של מורים מחליפים, לפעמים בהתראה של כמה שעות. בכמה מהמוסדות איש לא טרח לדרוש תעודת זהות או לברר מי הם האנשים הזרים האלה, שנכנסים בשערי בית הספר באופן חופשי, ועוד נשלחים לעמוד לבד מול כיתות של עשרות ילדים. המנהלים, סגני המנהלים, המורים, המאבטחים - לכולם זה נראה טבעי לחלוטין. וזה עוד בימים שבהם פרשת הפדופיל כובשת את הכותרות.

     

    זאת לא רק סכנת הפדופיליה, שהגיעה השבוע לכותרות, אלא גם העניין החינוכי: אף אחד מאיתנו לא עבר הכשרה להיות מורה, ולאיש מאיתנו אין ניסיון בהוראה. מבחינת התלמידים והמערכת, מדובר במקרה הטוב בלא יותר מבזבוז זמן. בוודאי בהתחשב בעובדה שכמה מהמורים שאותם התבקשנו להחליף, למשל למתמטיקה, גיאוגרפיה, ערבית, לא טרחו אפילו להשאיר הנחיות מסודרות או חומר שאותו עלינו להעביר לתלמידים.

     

    שאול שמאי, החשוד במעשים מגונים בתלמידות כיתה ב'
    שאול שמאי, החשוד במעשים מגונים בתלמידות כיתה ב'

    פה ושם היו בתי ספר שביקשו תעודת יושר, אבל רק מהגברים שבינינו, כאילו אין גם נשים שעלולות להזיק לילדים. היו גם שהבהירו שאין ברירה, משרד החינוך קצת מקפיד בימים האלה "בעקבות המקרה ההוא של הפדופיל". רק בעיה קטנטנה: חלק גדול מאוד מאנשי הצוות, כמו גורמים במשרד החינוך, עדיין לא מודעים לכך שגם עברייני מין עם רקע פדופילי יכולים להוציא תעודת יושר.

     

    נשמע מופרך? לא במדינת חלם. מתברר שמדינת ישראל, על גאוניה, החליטה לקבוע בצדק שלעבירות מין יש מעמד מיוחד בכל הנוגע לעבודה עם קטינים. ומה עשו עם זה בפועל: הפרידו את המאגרים. וכך, כל אדם שביצע עבירות מין שחלה עליהם התיישנות, או עברייני מין שטרם הורשעו - יכול להוציא תעודת יושר שמעידה על היעדר רישום פלילי. כדי לעבוד עם ילדים, צריך להוציא תעודה אחרת, מהמאגר השני — תעודה שמאשרת כי למועמד לעבודה אין רקורד של עבירות מין בעבר, גם הרחוק, שחלות עליהן התיישנות או הליכים שמתנהלים בהווה בבית המשפט ושעדיין לא הסתיימו. העניין הוא שרק מעטים יודעים את זה, ולכן מספיקה לבתי הספר תעודת יושר, ולא תעודה המאשרת כי למועמד לעבודה אין רישום הנוגע לעבירות מין. תדע כל אם עברייה, שילדיה הופקדו בידי מערכת מופקרת ולא מתפקדת.

     

    "יש הוראות ברורות"

    לפני קצת יותר מארבע שנים נערך בוועדת החינוך של הכנסת דיון חירום, שעסק בסוגיית המורים המחליפים. באותו דיון אמרה תמי יהושע, סגנית מנהל אגף בכיר לכוח אדם בהוראה במשרד החינוך: "הנהלים וההנחיות שלנו הן בדיקה של השכלה אקדמית ופדגוגית נדרשת ובדיקה של רישום פלילי. אנחנו לא מאפשרים להכניס כל עובד למוסדות החינוך אם הוא לא עבר את הבדיקה... יש הוראות מאוד ברורות. המנכ"לית גם ריעננה אותן לאחרונה ובעצם אמרה שאסור להעסיק עובד הוראה שאין לו את ההכשרה הנדרשת ושלא עבר את הבדיקות הנדרשות".

     

    על פי חוזר המנכ"ל מותר להשתמש בסטודנטים לחינוך עבור מילויי מקום רק במקרים מיוחדים, ורק אם מדובר בסטודנטים שסיימו לפחות 80 אחוז מהתואר. בפועל, ההשכלה האקדמית והפדגוגית לא עניינה אף אחד מבתי הספר שפנו אלינו כדי למצוא מורה מחליף. רשימת בתי הספר שפנו אלינו ארוכה, אבל בשל קוצר הזמן, הסתפקנו בשמונה בתי ספר שבהם גם שימשנו כמורים: בי"ס אמיר בפתח־תקווה, בי"ס שחקים במועצה האזורית גזר, חטיבת הביניים נחשון בשוהם, בי"ס תמיר בראשל"צ, בי"ס בן צבי בקריית־עקרון, בי"ס עופרים בשכונת הר חומה בירושלים, בי"ס אביב בתל־אביב ובי"ס רבין בהוד־השרון.

     

    מילוי מקום? רק תבואי
    מילוי מקום? רק תבואי

    פניות נוספות הגיעו משלל בתי ספר וגם גני ילדים בכל רחבי הארץ: מזכרת־בתיה, תל־אביב, חדרה, לוד, בת־ים, אור־יהודה, נתניה, ירושלים, יישובים ביהודה ושומרון, בית־שמש, אשדוד, נהריה, קריית־גת, אבן־יהודה, מעלה־אדומים ועוד. ממלכתיים, ממלכתיים דתיים, חינוך מיוחד. הכל. ואלה רק הודעות שהגיעו בכתב, או שיחות שהצלחנו לענות להן.

     

    לכמה מבתי הספר היו בקשות מפתיעות: למשל "ארבעה סטודנטיות להיום", או "אני צריכה למחר, לחמישי, לשישי וגם לראשון", ואפילו: "דרושות חמש סטודנטיות להיום, במהלך יום הלימודים". הפניות הגיעו משעות הבוקר המוקדמות מאוד, ועד שעות הלילה המאוחרות. כך נראית מערכת בקריסה מוחלטת.

    בבית ספר זבולון המר בראשון־לציון ביקשו בתחילה סטודנטית ("בהשפעת החדשות לאחרונה. בשוך הרוחות הכיוון יהיה מן הסתם אחר"), אבל כעבור יומיים, כשאמרנו שיש רק גבר פנוי, הנימה השתנתה: "אם לא תהיה לי ברירה, אצטרך להיעזר בו"; כך גם בבית הספר הדרים בעיר ("סטודנט? אני קצת פוחדת. מעדיפה סטודנטית אחרי הפרסומים האחרונים", ולאחר שהומלץ עליו בכל זאת: "אם הוא בסדר אז יאללה, תעבירי לו את הטלפון שלי"), אם כי לבסוף דרשו שיביא תעודת יושר, שכאמור אינה מספקת על פי הנהלים.

     

    בתי ספר נוספים שביקשו מורה מחליף בכפוף לתעודת יושר, ומבלי לתהות על הכשרתו של המורה הפוטנציאלי: בר לב בכפר־סבא, אלונים באור־יהודה ("לאור מה שקורה עכשיו בתקשורת עם אותו מורה, משרד החינוך דורשים מאיתנו, ממש מקשיחים עמדות"), ושעה לאחר שכבר התחיל ללמד בכיתה — גם רבין בהוד־השרון.

     

    אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
    אילוסטרציה(צילום: shutterstock)
     

    בי"ס גליל || תל־אביב המורה: איתי אילנאי

    בית הספר היסודי בתל־אביב הוא ככל הנראה המוסד החינוכי הנקי והמסודר ביותר שראיתי בחיי. המסדרונות מצוחצחים ושלווים, על הקירות תלויות אמרות שפר ועבודות נהדרות שהכינו התלמידים, המורים מסבירי פנים והכל נעים ומאורגן למופת. חדר המורים מאובזר בריהוט חדש ומטבחון מלא כל טוב, בכל הכיתות יש מחשבים ואפילו למורות יש כאן שמות פרחוניים (סיגל, סיגלית, כלנית). לכן מפתיע שדווקא בית הספר הזה נפל בגדול.

     

    הקשר הראשוני עם בית הספר נוצר אתמול בבוקר, בשעה 9:30. הדרישה הייתה למורה מחליף. בשעה 11:00 כבר התייצבתי במזכירות, לאחר שיחת טלפון קצרצרה עם המנהלת שעסקה בעניינים טכניים בלבד כמו איפה להיות, מתי ואצל מי. עם הגעתי נשלחתי לחדר המורים והמתנתי בסבלנות לסגנית המנהלת, וכשזו הגיעה היא אמרה לי שמיד תכניס אותי ללמד באחת הכיתות. עד לשלב הזה לא הופנה אליי משפט אחד שבסופו היה סימן שאלה. על דרישה לתעודת יושר כמובן אין מה לדבר, ואיש אפילו לא התעניין בשם המשפחה שלי. הייתי אדם שנכנס מהרחוב לבית ספר יסודי.

     

    איתי אילנאי. סגור שעות בחדר בלי השגחה
    איתי אילנאי. סגור שעות בחדר בלי השגחה

    רק בדרך לכיתה, שאלה אותי הסגנית אם אני מהתחום. השבתי לה שאני סטודנט לתואר ראשון בחינוך, וזה סיפק אותה. כשהגענו לכיתה התברר שיש בה כבר מורה, והסגנית הציעה שאכנס כמורה מתגבר בכיתה אחרת. "עד שהגעת כבר עשיתי פאזל עם סגל המורים, והצלחתי למלא את כל החורים שנוצרו בעקבות המורה שלא הגיעה היום", הסבירה לי. הסכמתי.

     

    וכך צורפתי לכיתה ב' של המורה כלנית, שלהבנתי החליפה בעצמה מורה אחרת. כלנית הציעה שאקח כמה תלמידים שמתקשים בלוח הכפל, ואעבור איתם על הנושא. קיבלתי לידיי ארבעה תלמידי כיתה ב' חביבים — שלושה בנים ובת — וביחד נכנסו לכיתה ריקה. סגרתי את הדלת והתחלתי ללמד. הייתי המורה למתמטיקה מתל־אביב שמלמד את כיתה ב'.

     

    בשיעור הבא שוב נתבקשתי לשמש כמורה מתגבר, הפעם בכיתה ה' (הזהירו אותי שמדובר בכיתה המופרעת ביותר בבית הספר). גם הפעם קיבלתי לידי קבוצה קטנה של ילדים, הפעם שתי בנות ובן. המחנכת שלהם ביקשה שאעבור איתם על החוברת במתמטיקה בפינת הישיבה במסדרון. אמרתי לה שאני מעדיף לשבת איתם בחדר סגור, בגלל המזגן. התברר שחדר סגנית המנהלת פנוי. נכנסו פנימה וסגרנו את הדלת.

     

    במשך 45 דקות ישבתי עם שלושה תלמידי כיתה ה' בחדר המנהלת, קודש הקודשים, מאחורי דלת סגורה. איש לא ראה, איש לא שמע. במשך כל הזמן הזה לא נשמעה דפיקה בדלת, ואף אחד לא התעניין בנעשה מאחורי הדלת הסגורה. צילמתי את התלמידים בטלפון, ריכלתי איתם על בית הספר ועל המורות בו, שאלתי אותם שאלות אישיות שלא קשורות במתמטיקה. הם שיתפו איתי פעולה. בשלב מסוים, התחלנו לרכל על אחת המורות. "מזל שאין פה מצלמות", אמרה אחת התלמידות. "שלא ידעו על מה אנחנו מדברים. אתה מבטיח שלא תלשין עלינו, נכון?".

     

    בי"ס בן צבי || קריית־עקרון המורה: אדיר ינקו

    השיחה עם סגנית המנהל שביקשה החלפה הייתה קצרה במיוחד. פחות או יותר: שלום, איך קוראים לך, בוא. לא התבקשתי להציג שום תעודת יושר מהמשטרה או אישור על היעדר עבירות מין כפי שמחייב החוק, וגם על הרקע המקצועי שלי לא נשאלתי בכלל. למען האמת, אפילו לא נשאלתי לשם המשפחה. ניכר שהצורך במורים מחליפים בבית הספר הפך את השאלות המתבקשות לגבי זהות הגבר שיעביר מספר שעות עם הילדים למיותרות.

     

    למרות היעדר הבקשה, אני מנסה להוציא תעודת יושר. באחת מתחנות המשטרה בתל־אביב, אני מגלה שגם אם אני עבריין מין סדרתי שחלה התיישנות על העבירות שביצעתי, או אם אני פסיכופת אבל כזה שעדיין לא הורשע ורק מתנהלים נגדו הליכים - אין לי שום בעיה לקבל את התעודה הנכספת. "תכל'ס, כשאתה בא לעבוד עם קטינים, צריך להציג אישור שאין לך שום עבירות פדופיליה", מסביר החוקר שמדובר בשני דברים שונים.

     

    אדיר ינקו והתלמידים. ניסיון מקצועי? איש לא שאל
    אדיר ינקו והתלמידים. ניסיון מקצועי? איש לא שאל

    אבל רגע, תעודת יושר היא למעשה אישור רשמי שמונפק על ידי המשטרה ומעיד כי למבקש אין כל רישום פלילי. "זה החוק", מסביר ביובש החוקר. המטרה בסך הכל טובה: להפריד בין עבירות מין לבין עבירות אחרות, שהתיישנותן מאפשרת לנושא העוון להתחיל פרק חדש. רק שהדרך, כנהוג במדינת ישראל, חלמאית במיוחד. במשרד החינוך כנראה לא ממש הקפידו להסביר לבתי הספר מה ההבדל, ולמשטרה לא אכפת. חלם.

     

    בחזרה לבית הספר: "אתה המורה המחליף?", צעקו לעברי התלמידים ברגע שנכנסתי לכיתה בבית הספר ע"ש בן צבי בקריית עקרון. חייכתי, והשבתי שכן. מאחורי החיוך הזה הייתה לא מעט אכזבה, בעיקר ממה שקרה, או לא קרה, לפני כן. בדרך לבית הספר, בעודי נוהג, הסתכלתי על הכביש ותהיתי מה יהיה ואיך זה יעבוד. האם מישהו יתעניין בעבר שלי? האם מישהו ירצה לדעת יותר על הניסיון המקצועי שלי? האם תהיה שיחה מקדימה? ובכן, שום דבר מזה לא קרה.

     

    10 דקות לאחר שנכנסתי לבית הספר וכבר עמדתי באותה כיתה, כשאני משגיח לבדי על התלמידים בזמן שהם עושים את המבחן המסכם שלהם בהיסטוריה. הנה אני, גבר בן 30, ללא שום ניסיון במערכת החינוך, וזר לחלוטין למנהלות ולצוות החינוכי של בית הספר, נמצא לבד בכיתה מלאה בתלמידות ותלמידים בכיתה ו'.  איש מהצוות החינוכי לא שאל אפילו מהו שם המשפחה שלי. כך, במשך שעה ארוכה, למעט הסייעת שנכנסה פעם אחת ושהתה בכיתה במשך לא יותר מחמש דקות, הייתי עם התלמידות והתלמידים המקסימים האלו, שהוריהם הפקידו את היקר להם בידי מערכת החינוך, אך כעת הם בידיי. הם שאלו שאלות לגבי המבחן, אבל גם הרעישו. לא פעם נאלצתי להרים את הקול שלי על מנת להרגיע את הכיתה. אף אחד מהצוות החינוכי בבית הספר לא נכנס לכיתה על מנת לבדוק מה פשר הקולות שבוקעים מהחדר.

     

     

    תעודת יושר? לא מעידה שאתם לא פדופילים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "המצוקה היא קשה", סיפרה סגנית המנהלת של בית הספר. "אני מעסיקה פה מורים מחליפים במשרה מלאה מרוב שאנחנו זקוקים להם. בדרך כלל מגיעות עקרות בית שזקוקות להשלמת הכנסה, אבל כשיש סטודנטים לחינוך זה מצוין מבחינתנו. גברים, נשים, זה לא משנה. אנחנו צריכים מורים מחליפים כל הזמן". ניכר שאין איש בבית הספר שאינו מכיר את המצוקה, אך בכל זאת מורה אחת הופתעה מאוד לגלות שהגעתי לבית הספר דרך מודעה בפייסבוק. "באמת? לא ידעתי שזה קורה", היא אמרה.

     

    בהפסקה הסתובבתי באופן חופשי לחלוטין בין התלמידות והתלמידים בזמן ששיחקו בחצר. לא הייתה עליי שום השגחה ואף אחד לא שאל לשלומי או הגביל את התנועה שלי. "אין לך סנאפצ'ט?", תמהה אחת התלמידות. השבתי שאני מתפעל חשבון רק בפייסבוק. "פייסבוק זה לזקנים! תן לי את הפלאפון שלך, אני אוריד לך. אתה חייב סנאפצ'ט", היא קבעה. בכלל, הרגע שבו קניתי את לבם של התלמידות והתלמידים היה כשביקשתי מהם להסביר לי מה זה סנאפצ'ט ומה הולך היום ברשתות החברתיות. יחידי הסגולה שכן החזיקו בחשבון פייסבוק ביקשו לדעת את שמי המלא כדי להוסיף אותי לרשימת החברים שלהם. טוב, לפחות מישהו מתעניין בשם המלא שלי בבית הספר הזה.

     

    לאחר המבחן עבדתי עם תלמידה באופן פרטני על תרגילים במתמטיקה. זה היה רגע כואב במיוחד. הבטתי בעיניים של הילדה התמימה הזו וכעסתי, בעיקר כי לא מצאתי מילה אחרת שתתאר את העובדה שאני יושב פה איתה באותה כיתה, למעט הפקרות. למרות שכנראה עבדו בבית הספר הזה מורים מחליפים קשוחים יותר, שכן מדיניות השימוש בסמארטפונים שהנהגתי הייתה ליברלית למדי, נראה שהיו מרוצים ממני. "אני מחפשת מורה מחליף גם ליום חמישי הקרוב, שש שעות. אתה יכול?", אמרה סגנית המנהלת. הסכמתי.

     

    היא ביקשה שאגש למשרד שלה כשאסיים. חשבתי שאולי אז היא תתעניין בזהות המורה שסיים יום לימודים בבית הספר שלה. גם פה, האכזבה הייתה קשה. "בגדול, אני צריכה שתביא לי אישור מהמשטרה כדי שנדע שאתה לא איזה פדופיל במקרה", אמרה וצחקה, כאילו התרחיש הזה קיים רק בסרטים. היא לא נתנה לי את הטופס הרלוונטי כפי שמחייב החוק ולא הסבירה לי מה בדיוק עליי לעשות ואיך להוציא את הטופס, שבכל מקרה מספק מידע חלקי בלבד. השבתי שאני לא בטוח אספיק להוציא את האישור עד יום חמישי. "תשתדל, אבל אפשר גם בהמשך", היא אמרה.

     

    בי"ס עופרים || ירושלים המורה: אריאלה שטרנבך

    סגנית מנהל בי"ס עופרים בשכונת הר חומה בירושלים ביקשה ממני להגיע למחרת. קרוב לחצות הלילה כתבה לי מחנכת כיתה ו': "שלום אריאלה. מחר את מחליפה בכיתתי. בשעה ראשונה תעשי איתם עברית בחוברת, שעה שנייה הצגה, שלישית ורביעית גיאוגרפיה". רגע, מה? אני לא מתמצאת בימיני, בשמאלי ובקושי יודעת איך נראית מפה. לפני שאני נרדמת, סגנית המנהל מעדכנת שאלמד גם את כיתות א' וב', ו"במהלך היום כבר יעדכנו מה לעשות איתם". נפלא.

     

    בשבע וחצי בבוקר, בדרך לבית הספר, אני תוהה בפני אחת המורות איך זה קורה. "זה אחד הדברים הכי הזויים במערכת", היא אומרת. "אין גוף של משרד החינוך שדואג ממש למורות מחליפות. אני חושבת שברוב בתי הספר סגנית המנהלת אחראית על זה. אני יודעת שאם אני חולה, למשל, אני מפילה את זה על הסגנית המסכנה. תחשבי שיכול להיות שביום אחד חמש מורות מודיעות פתאום שהן חולות".

     

    אריאלה שטרנבך. "תעשו מה שאתם רוצים"
    אריאלה שטרנבך. "תעשו מה שאתם רוצים"

    אני נכנסת לבית הספר, בלי שהמאבטח עוצר אפילו לשאול מי אני. מי שמכוון אותי לכיתה הראשונה שלי להיום, ו'4, הם הילדים. איש מהצוות לא בודק אם אכן הגעתי ונכנסתי. כשילדי הכיתה רואים אותי, הם מתחילים לצרוח מאושר. סימן לצרות. "תקשיבו, חמודים", אני מגייסת את הנימה הכי רצינית שמצאתי. "אני הולכת לסגור איתכם דיל שווה". הם משתתקים בסקרנות. "ביקשו ממני ללמד אתכם עברית וגיאוגרפיה, אתם אוהבים ללמוד? יופי, גם אני לא. לכן אני מציעה שבשעה הראשונה נקרא יחד את הסיפור ואגלה לכם את כל התשובות, ואחר כך תעשו מה שאתם רוצים, רק בכיתה". בסיום השעה התלמידים פונים אליי: "תואר המורה הכי טובה לשנת 2017 הולך ל... איך אמרת שקוראים לך?"

     

    אני עוברת משם לכיתה ב'1, שם מקבלים את פניי המוני ילדים צווחניים. אין לי מושג מה לעשות איתם משום שאף אחד לא אמר לי. מסיבה לא ברורה הם מבקשים כל הזמן לצאת לשירותים או למלא את הבקבוקים. כמורה טובה, אני משחררת אותם. טעות. הם יוצאים כאיש אחד, בשעטה ובקולות מצהלה, למסדרון. את הנעשה אין להשיב. כמחציתם לא טרחו לחזור.

     

    בהפסקה ניגשת אליי מורה עם ערימה של דפים משובטים. "את מחליפה אותי בשעות הבאות", היא מודיעה לי. "את כיתה א' תלמדי את נושא הקיץ. יש לך פה דף שיצבעו וגם בריסטולים. תכינו משקפיים. את כיתה ב' תלמדי לשון". ילדי כיתה א' חסרי סבלנות, לא כל כך מעניין אותם שבקיץ חייבים להשתמש בקרם הגנה וכובע, אז אני מאלתרת סיפור טראגי על ילד שנעלם במהלך טיול לבריכה. אין ספק, ילדים מפוחדים הם ילדים ממושמעים. אחר כך, כשהשקט לא נשמר, אנחנו משחקים: כשאני מסמנת, הם צורחים יחד במלוא הגרון, וכשאני מרימה את היד הם צריכים להשתתק. הם אוהבים את המשחק הזה, עור התוף שלי קצת פחות.

     

    בכיתה הבאה, ב' כלשהי, מקבל את פניי כאוס מוחלט. רוב הילדים לא בכיתה והמעטים שנותרו הולכים מכות, זורקים דברים או שופכים מים אחד על השני. אני מנסה להפריד, וכשנותרו עוד 20 דקות לסיום השיעור אני פשוט נמלטת כל עוד נפשי בי. שישחקו בלעדיי. עד לרגע זה אין לסגנית המנהל מושג מי אני. אולי עכשיו בעצם כן. היי, סליחה. בפעם הבאה תבדקי את מי את מקבלת לעבודה.

     

    בי"ס אמיר || פתח־תקווה המורה: שרי ערמון

    שערי הגיהינום נפתחו בשעה שמונה בבוקר. כמה שעות קודם, קרוב לחצות, אני מנסה להבין מסגנית המנהל מה להביא איתי למחרת. כלום, היא משיבה. מעולם לא קיבלו אותי לעבודה כלשהי בקלות כזאת.

     

    בשער בית הספר מחכה לי המנהל, ששולח אותי לחדר המורים כדי לקבל הנחיות. אחת המורות מגישה לי ערימה של דפים עם עבודה במתמטיקה ומלווה אותי לכיתה הראשונה, ג' כלשהי. להלן, הסיוט של חיי. "זו כיתה ארורה", אומרת לי המורה שמלמדת אותם בדקות הראשונות, "איך לך מושג מה מצפה לך".

     

    כעבור 20 דקות של צפיה מהצד באסון המחופש לכיתה, כשהילדים משוטטים באופן חופשי, צורחים על המורה ועושים מה שבא להם, אני מנסה לתפוס פיקוד. המורה השנייה מנצלת את ההזדמנות ויוצאת, מפקירה אותי לגורלי. אין לה - או למישהו אחר בבית הספר - מושג איך קוראים לי, אבל שיהיה בהצלחה. בתוך שניות איבדתי שליטה. הילדים מרימים כיסאות, רצים מצד לצד, משתוללים. אני מתחננת לסיוע מהמורה השנייה, אבל היא מנפנפת אותי ב"עזבי. עוד מעט סוף השיעור ותגיע מורה אחרת. אין מה לעשות".

     

    שרי ערמון. שחרור תמורת התנהגות טובה
    שרי ערמון. שחרור תמורת התנהגות טובה

    בשיעור הבא, אני צועדת לכיוון כיתה ו', אבל אחד הבנים נעמד בכניסה ומונע ממני לעבור. "את לא נכנסת", הוא מכריז. למזלי מגיעה המחנכת, שמושיבה אותם במקומות, והולכת. גם כאן אין בדיקת נוכחות, ויש הרבה מאוד תלמידים שעושים בלגן. בתחילה אני מאיימת עליהם שאקרא למנהל, יוני. אחרי כמה איומים, הם מבינים שאין יוני. הוא בכלל לא נוכח במשרד וכשקוראים לו הוא עסוק, לא יכול להגיע.

     

    הפתרון הבא שאני מנסה הוא עסקה עם התלמידים. אם תתנהגו יפה, אשחרר אתכם מוקדם יותר לחצר. בדיעבד מתברר לי שזה הפתרון של מורים רבים בבית הספר: לשלוח את הילדים להציק אחד לשני, במקום למורים. ריחמתי על הילדים. ניסיתי לייצר יחסי קִרבה, ואפילו ביקשתי שלא יקראו לי "המורה" אלא בשמי, שרי. לשווא. "את המורה", הם הסבירו לי, "ואנחנו שונאים מורים. הם משפילים אותנו וצועקים עלינו ותמיד נגדנו".

     

    בהפסקת האוכל, כמה בנים מכיתה אחרת מסתננים לכיתה שלי כדי להכות ילד שלא בא להם טוב בעין. ניסיתי לעצור אותם, ומשכשלתי פשוט ניגשתי והגנתי על הילד המסכן בגופי. "אנחנו נחכה לך בהפסקה", הם איימו. הילד הפנים את המסר, ונשאר לבלות את ההפסקה לצדי. "קשה לי בכיתה כי יש הרבה מופרעים", מתוודה אחת הבנות שנשארת גם היא, "יש המון צעקות ואלימות". מה קורה אם אתם נתקלים במורה שמתנהג שלא כשורה, אני שואלת, והם מותירים אותי חסרת מילים: "יש כאן מורה שנפתח לו עכשיו תיק במשטרה כי הוא צבט ילדים. אבל הוא מסכן, זו כיתה ממש קשה עם ילדים מופרעים ממש".

     

    אזעקה בפתח תקווה? "המורה אמרה שתברח"
    אזעקה בפתח תקווה? "המורה אמרה שתברח"

    בשיעור הבא כבר שלחתי את אחת הילדות למנהל עם פתק: הצילו. יוני שוב לא יכל לעזור, אבל שלח מישהי במקומו עם מסר: אם את לא מסתדרת, אפשר לשלוח את הילדים לחצר. התלמידים שמעו ומיד פצחו בחגיגות. מי בדיוק אמור להיות עם המופרעים בחצר, ולדאוג שהם לא מכים אחד את השני? מתברר שאני. בזמן שישבתי עם עוד שתי מורות, שגם הן שיחררו את הילדים לחצר, נשמעת לפתע אזעקה עולה ויורדת מבסיס סירקין הסמוך. המורות בודקות באינטרנט אם מדובר באזעקת אמת, ואחת מהן מצהירה: "תכלס, אם יש אזעקה אמיתית לא אכפת לי מהילדים. שימשיכו לשחק כדורגל, אני בורחת".

     

    בשיעור האחרון, שוב מהומה. תלמיד חמוד, כנראה עם בעיה של התפרצויות זעם, תפס מטאטא והתחיל לרדוף אחרי ילד אחר בניסיון להכות אותו. לקחתי ממנו את המטאטא, הוצאתי אותו מהכיתה וניסיתי שוב לקרוא למנהל. אבל יוני לא בא, יוני גם לא מטלפן. אם אחד התלמידים ינסה להרוג אותי, אין מי שיושיע. בייאושי, בשעה 12:35 שחררתי את הילדים וניסיתי למצוא את יוני או את אחד המורים כדי להודיע שאני הולכת. לא מצאתי, אז שלחתי פתק. ביי.

     

    בי"ס תמיר || ראשון־לציון המורות: שחר חי ואריאלה שטרנבך

    שחר חי: מספיק שאנשי הצוות בבית הספר תמיר היו מחפשים אותי בגוגל והתקלה הייתה נמנעת, אבל איש מהם לא טרח לשאול אפילו לשאול לשמי המלא. המנהלת דווקא קראה לי לשיחה והתעניינה איפה למדתי, כמה ימים בשבוע, מה תחום ההתמקצעות שלי ומה התוכניות לשנה הבאה. אבל גם היא לא טרחה לעשות בירור מינימלי, ונראה היה שהיא שואלת רק כדי לדעת אם תוכל להשתמש בי גם בהמשך.

     

    אני לא מורה, ומעולם לא הייתי. לא הוכשרתי לעמוד מול כיתה של 20 או 30 תלמידים, לא הוכשרתי ללמד, ואני גם לא יודעת כיצד להתמודד עם בעיות משמעת. והנה, במשך שעתיים שימשתי כמורה מחליפה בכיתה ו'2. אם זה לא מספיק, באמצע היום הוחלפתי על ידי "המורה המחליפה" אריאלה, בלי להודיע להנהלה. פשוט סיכמנו בינינו, וגם זה עבר בשלווה יחסית.

     

    שחר חי. "לא שאלו אפילו איך קוראים לי"
    שחר חי. "לא שאלו אפילו איך קוראים לי"

    צוות בית הספר, אגב, מהמשובחים, שנהנה מסביבת לימודים טובה, מתקדם טכנולוגית ועם תלמידים מתוקים, הכין לי את החומר שעליי להעביר לתלמידים: מטלה בשיעור מדעים. בהיתי בהם עובדים, כשאין לי שום דרך לסייע גם אם הם זקוקים להכוונה. כעבור 25 דקות נכנסה המורה לספורט וביקשה לקחת אותם להתאמן לקראת טקס סיום השנה. הסכמתי בשמחה והתלוויתי אליהם לחדר אחר באותה הקומה. בסיום החזרה שבנו לכיתה. דיברנו קצת על החיים, וחלק מהתלמידים התחילו לשוטט בכיתה, להפריע, להתגרות בחבריהם. בהפסקה, כמו בכל בתי הספר שבהם היינו, כיכב "טודו בום" של סטטיק ובן־אל. גם אני נדבקתי.

     

    ****

    אריאלה מגיעה להחליף את שחר: רגע לפני השעה עשר אני חולפת במהירות על פני השומר בשער בית הספר — מהמטופחים שראינו — ונכנסת מיד לכיתה ו' כדי להחליף את שחר, שמעבירה לי את החומר. "אני מורה מחליפה של המורה המחליפה שהייתה פה", אני מסבירה לתלמידים המופתעים. כעבור שתי דקות נעמדת בפתח סגנית המנהלת, ומביטה בי בתימהון. "מי את?" המורה המחליפה, אני משיבה, שחר הייתה צריכה ללכת. הסגנית המבולבלת מתאפסת במהירות, וכאילו לא קרה כלום היא שולחת אותי להשגיח על ילדי כיתה ג' במגרש. היא לא שאלה אותי איך קוראים לי או מי אני בכלל, פשוט שלחה אותי להשגיח על ילדים קטנים. בשעה האחרונה חזרתי לכיתה ו', שם שוחחתי עם החמודים על החיים עד לצלצול הגואל. 12 בצהריים, אני צועדת עם מאות התלמידים לשער היציאה. בחוץ מחכים להם ההורים, מחייכים ואוהבים. לו רק היה להם מושג מי שומר על הילדים שלהם.

     

    בי"ס רבין || הוד־השרון המורה: איתי אילנאי

    "אתה לא נראה כמו מורה". הילדה בת ה־12, תלמידת כיתה ו', סרקה אותי במבט חד מלמטה למעלה ופסקה שוב: "אתה לא נראה כמו מורה". שמונה ורבע בבוקר, וזו הפעם הראשונה שמישהו פקפק בזהות שלי, או הפגין ולו שמץ ביקורתיות כלפיי. היא כמובן צדקה במאת האחוזים: אני לא מורה. חבל שבית הספר שלה קצת פחות קפדן בבדיקות.

     

    12 שעות לפני כן ניהלתי שיחת טלפון קצרה עם סגנית המנהלת, ליאת. "אני מבינה שאתה עושה אצלנו מילוי מקום מחר", אמרה בקוצר רוח, בלי לנסות אפילו למראית עין להתעניין מי אני, אם באמת יש לי הכשרה כלשהי, או לכל הפחות תעודת הכשר משטרתית. "תיכף אתן לך את הטלפון של המורה אילנית, היא תגיד לך בדיוק מה אתה צריך לעשות".

     

    את המורה אילנית תפסתי רק בבוקר, בתכתובת וואטסאפ. "שעה ראשונה בכיתה של הדס. תבקש מהם לעשות חזרות למסיבת הסיום. שעה שנייה בכיתה שלי, לקרוא פרק י"ג, פסוקים כ"א עד ל"ג בתורה. ברמה שיבינו את הקטע. שעה שלישית ורביעית, מילה טובה, עמודים 152־142". כך הלאה, עד השעה השישית. ליאת כתבה שהיא תהיה זמינה לכל שאלה בטלפון, אבל מאותו רגע היא לא הייתה זמינה.

     

    איתי אילנאי בבית הספר. סגנית המנהל נעלמה
    איתי אילנאי בבית הספר. סגנית המנהל נעלמה

    בכניסה לבית הספר פגשתי את האדם היחיד שעשה את עבודתו כמו שצריך באותו יום – אבי, השומר, שזיהה אותי כפרצוף לא מוכר, רשם את פרטיי בקלסר והורה לי לעבור דרך צביה במזכירות. עוד לפני שנכנסתי, צביה – סגנית המנהלת השנייה – כבר הופיעה ולקחה אותי לכיתה. להלן, "הכיתה של הדס", מורה שיצאה לשמירת היריון לפני חודשיים, ומאז הכיתה שלה נזרקת כמו כדור ממחליפה למחליף.

     

    צביה ערכה לי היכרות עם רוחל'ה המזכירה, ולחרדתי על שולחנה היה מונח גיליון "ידיעות אחרונות" טרי מאותו הבוקר, שבו גם כתבה שפירסמתי. למזלי, אף אחד מהצוות לא טרח לשאול מה שם משפחתי, וכך לא נחשפתי. רגע לפני שיצאתי לכיתה, תפסה אותי צביה ושאלה: "תגיד, יש לך תעודת יושר?" לא, השבתי. "לא נורא", אמרה. "נסתדר".

     

    ב"כיתה של הדס" המתינו לי 38 ילדים, רועשים. ב־40 הדקות הבאות אין דרך אחרת לתאר את הנעשה חוץ משכונה. ילדים נבונים, מצחיקים, חריפים ומעודכנים שהתאהבתי בהם מיד. אבל עדר ללא רועה. די מהר איבדתי שליטה, וכעבור זמן מה הם הסבירו לי שעושים חזרות למסיבת הסיום באולם הספורט. הסכמתי.

     

    בדרך לאולם נעלמו לי כמה תלמידים, ונותרו 27. בשלב מסוים ניגש אליי אב הבית והעיר לי שכמה בנות נכנסו למקלחות והפעילו אותן. הוא ביקש שאלך לסגור את הברז ואז נעלם. היה נראה לי קצת מוזר שאיש סגל שולח את המורה המחליף שאף אחד לא מכיר לתוך מקלחות הבנות. החלטתי להתעלם מבקשתו.

    כשנשמע סוף־סוף הצלצול, צביה הופיעה והודיעה לי שהיא ממש מתנצלת, אבל אני משוחרר כי אין לי תעודת יושר. אם ארצה, אוכל להוציא תעודה כזאת ולבוא להחליף שוב בשבוע הבא. היא עדיין לא ידעה מה שם המשפחה שלי, וכפי שהובהר — תעודת יושר זה לא ממש מספיק.

     

    בי"ס שחקים || מועצה אזורית גזר המורה: נועה טל

    בכניסה לבית הספר שחקים, השייך למועצה האזורית גזר, המאבטחת שואלת אותי אם קוראים לי נועה. כאילו אם הייתי מחבלת, הייתי אומרת לה את האמת. השבתי בחיוב, ונכנסתי בלי בעיה. מאותו רגע, לא עניינתי יותר אף אחד. קרוב לארבע שעות ביליתי בבית הספר. למזלי הילדים חמודים וטובים, אבל עד רגע זה לא ברור איך לעזאזל קיבלו אותי.

     

    בשעה הראשונה תרגלתי עם הילדים בחוברת, אם כי לא בטוח שהתשובות שלי היו טובות יותר משלהם. בהמשך הם נשלחו לחזרות למסיבת הסיום, רק ללא מורה או מישהו שאחראי על החזרות. כלומר, מלבדי. ומה אני יודעת, אז אישרתי להם להתאמן בחוץ, רק שיניחו לי. הם לא הניחו לי.

     

    נועה טל. ארבע שעות בלי בדיקה
    נועה טל. ארבע שעות בלי בדיקה

    בשיעור הבא, "קבלת שבת", התברר שאני לא המסכנה היחידה. הפעם היו אלה כמה מבנות הכיתה שהתבקשו להעביר פעילות, אבל חבריהן לא ממש ספרו אותן. אחרי כמה דקות של רעש הן התחילו לבכות. ניסיתי להשתיק את הילדים. זה עבד לדקות ספורות, לפני שהרעש חזר, והבנות האומללות פרצו שוב בבכי. בהפסקה, שוב בכי: תלמידה אחת סטרה לחברתה. או שהיא משקרת, אין לי שום דרך לדעת, וגם לא היה לי מה לעשות.

     

    ארבע שעות חלפו להן, בלא שמישהו יבוא לבדוק לשלומי — בעצמי כמעט ילדה, בלי שום ניסיון. יכולתי להיות משוגעת אמיתית שהשתחררה זה עתה ממוסד פסיכיאטרי. יכולתי להיות פדופילית, או חוטפת ילדים. אבל העיקר שאני סותמת חורים במערכת.

     

    חט"ב נחשון || שוהם המורה: יהודה שוחט

    אחרי קצת יותר משלוש שעות, סגנית מנהל חטיבת הביניים בבית הספר האזורי של חבל מודיעין שואלת אם ארצה להגיע שוב. התלמידים, אני מבין, היו די מרוצים. ספק אם היא הייתה מרוצה, לו ידעה מדוע הם מבקשים ממני לחזור: שיעור אחר שיעור, לימדתי אותם על הדרכים לארגן ולנהל מחאה. גם מול הנהלת בית הספר.

    אין לי אפילו בדל האשמה כלפי אידית או הנהלת בית הספר. הם בסך הכל מנסים לשרוד איכשהו עוד יום בג'ונגל. כל הכשלים שעליהם אנחנו כותבים כאן בתחקיר, באו לידי ביטוי בחטיבת נחשון. מהקבלה שלי לעבודה — שלום, קוראים לי ברוך, ואף אחד לא באמת טרח לבדוק מי אני, ששמי האמיתי הוא יהודה, מאיפה באתי ולאן אני הולך; דרך השכר שאני אמור לקבל — אין כזה, "ממש תודה שאתה מתנדב"; האבטחה בכניסה — "חטיבת הביניים זה כאן ימינה", מזל שלא שאלו אותי אם אני במקרה רוצח סדרתי; וכלה בהכנה למפגש עם התלמידים — "לצערי המורה לערבית לא השאירה חומר, אז אם יש לך רעיון מה להעביר להם, אני סומכת עליך".

     

    דווקא הילדים עצמם היו חשדניים. "איך נדע שאתה לא פדופיל?", שאלה אותי אחת הבנות בכיתה ח'2. ובכן, את לא יכולה לדעת. תלמיד אחר, מכיתה ט', סיפר שהמורה הפדופיל מתל־אביב לימד אצלו בבית הספר היסודי.

     

    מכיוון שלא קיבלתי שום חומר, פשוט לימדתי את הילדים מה שאני יודע. ליתר ביטחון, הכנסתי לתיק בתחילת היום קוראן. אם התלמידים ירצו במקרה העשרה ייחודית. אמנם לא הוצאתי אותו מהתיק במשך היום, אבל התלמידים הסקרנים ניצלו רגע של חוסר תשומת לב, חיטטו לי בתיק, ומיד רצה השמועה מפה לאוזן עד שבשיעור השלישי נכנס תלמיד מכיתה אחרת, כולו אימה, ושאל: "המורה, זה נכון שהבאת איתך קוראן?! מה, אתה שמאלני?"

     

    בכלל, לא מעט שאלות חריגות היו לתלמידים. למשל, "המורה, אתה מעשן?" ואחר כך: "אתה מעשן חום? ירוק? יש לך קצת". ילדים בני 14. מקווה בשבילם שאת המונחים הללו הם לא מכירים משימוש אישי בקנאביס לסוגיו. ככלל, הילדים נראו לי די מחונכים. כמו כולם, הם ניצלו את ההזדמנות כשראו שמולם עומד אדם נטול סמכות, ועשו ככל העולה על רוחם בכיתה. כשהערתי להם, כל אחד שלף תירוץ אחר: "יש לי פרטני", "אי־אפשר לרשום לי שוטטות" ועוד. הגבול היחיד שהצבתי להם: בלי "טודו בום" של סטטיק ובן־אל. כי באמת יש גבול.

     

    במשרד החינוך ביקשו להבהיר כי יש נהלים ברורים לבתי הספר בעת קליטת עובדים ממלאי מקום. על פיהם מחויבים המנהלים לבקש מכל ממלא מקום להציג אישור מטעם המשטרה על היעדר עבירות מין עוד לפני כניסתו לבית הספר. במקרים בהם ימצא כי לא פעלו על פי הנוהל, הנושא יטופל על ידי מנהל המחוז.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מחדל המורים המחליפים: כך נכנסנו לבתי ספר ללא השגחה, בדיקה או תעודת יושר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים