שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "במבחן הלב גברים חוששים יותר להתחייב"
    ניסיון חיי לימד אותי שגברים מפחדים ומעדיפים לא להתמודד עם מה שאנחנו, הנשים האמיצות והרגישות, פתוחות להתמודד איתו אפילו אחרי 99 כוויות. הדבר הזה הוא המוכנות לפתוח את הלב גם כשזה מפחיד ועלול להסתיים בכאב
    כבר כמה שנים שאני חיה סוג של חיים כפולים. כאישה שנמשכת גם לגברים, קשה לי לוותר על המקום הזה. למרות האפשרות שלי כביסקסואלית לנהל אקסקלוסיבית מערכות יחסים עם נשים בלבד, ללב שלי יש רצונות משל עצמו, וכשאני נמשכת רגשית וגופנית לבן אדם, זה לא משנה לי מה המגדר שלו/ה.

     

    אז איפה נכנס העניין של החיים הכפולים? אז ככה: מה שאני עושה בעצם הוא להתנהל בטבעיות מול הגברים שאני פוגשת, כאשר הטבעיות הזאת כוללת גם הגנה רגשית מסוימת, כי בכל זאת, עברתי כבר אי אלו חוויות בחיי. במקביל, אני רואה שגם חברותיי הטובות, כולן נשים חכמות, מלאות תשוקה ויופי, נוהגות באותה צורה. ובאופן שלמרבה הצער הוא לא מפתיע, התבנית של התחלה, אמצע וסוף הקשרים (הקצרים מאוד, בדרך כלל) עם גברים, חוזרת על עצמה אצלי ואצל החברות הנפלאות שלי.

    חמוטל. זיהתה תבנית חוזרת בקרב הגברים וחברותיה יוצאות עמם (צילום: אוסף משפחתי)
    חמוטל. זיהתה תבנית חוזרת בקרב הגברים וחברותיה יוצאות עמם(צילום: אוסף משפחתי)
     

    לאחרונה אני בעצם חוקרת את העניין הזה מכל מיני זוויות, למרות שהמחיר הוא אותו מחיר- כאב ועצב, לא משנה כמה את מנסה להרחיק את עצמך מהסיטואציה. גברים טוענים שנשים הן רגשיות מדי, אפילו "היסטריות". אבל האמת היא שבאינטראקציות שלי עם גברים הדבר שאני הכי צריכה לשמור עליו זה הפחד שלהם ורגישות היתר שלהם שמובילה כמעט תמיד למבוי סתום, ואני אסביר: בתחילת הקשר הם מחזרים להוטים ורומנטיים. הגברים שאני בוחרת מביעים עמדות מכבדות נשים, יודעים את האיזון בין התחשבות לסקסיזם וכמהים לחום הגדול שיש לי (ולהרבה נשים אחרות) לתת. וכך הם מטלפנים, מציעים להיפגש לעיתים תכופות, אומרים דברים שהם גם מחמיאים וגם מביאים איתם תחושה שמדובר בקשר שיש להם רצון שיהיה לו עתיד.

     

    ואז מגיע השלב השני. בשלב הזה אני משחררת, אני נותנת לעצמי להרגיש, להחזיר חיבה ולהראות עניין. אני עדיין מנסה שזה יהיה מידתי, מתאים לאורך הקשר ולמה שהוא הכיל עד עכשיו, אבל משהו בי מתחיל לתת אמון, ועם האמון הזה מגיעה חוויה רגשית שגברים צמאים אליה, ובמקביל מפחדים ממנה פחד מוות. פתאום יש הדדיות, וממסע רומנטי חד-צדדי מתחיל להתהוות קשר זוגי הדדי. או לפחות, אמור להתחיל להתהוות אחד כזה.

     

    אלא שבאופן די קבוע, זה השלב שבו הם מוצאים דרך כזאת או אחרת לסיים את ההתחברות הזאת, אפילו אם כל מה שהיא הכילה היה טוב ומשמח ומספק. הסיבה לכך היא פשוטה: מסתבר שלי, כאישה, אסור להביע תשוקה. אסור לי לרצות, אסור לי להיות מינית או רגשית מחוץ לטווח שהגבר מסמן. גם אם ההרגשה היא שיש רצון בהדדיות, האמת היא שתשוקה נשית שולחת את הגברים למחוזות של פחד: פחד מכישלון מיני, פחד מאי-סיפוק צרכים רגשיים, פחד מהזדקקות.

     

    וכך קורה שהשלב השלישי, זה שבו הם מסיימים את הקשר הקצר והנעים שהיה, הוא פשוט בלתי נמנע. ובכל פעם שזה קורה, אני מנסה להרגיש מופתעת, אני מנסה להתייחס לזה כמקרה שעומד בפני עצמו ולא קשור לתבניות חברתיות רחבות יותר, אבל האמת היא שאני לא מצליחה. כי גברים מפחדים, ומעדיפים לא להתמודד עם מה שאנחנו, הנשים האמיצות והרגישות, פתוחות להתמודד איתו אפילו אחרי 99 כוויות. הדבר הזה הוא המוכנות לקשר של נתינה ואהבה, של פתיחה של הלב גם כשזה מפחיד, ושל מוכנות לשלם את המחיר הרגשי הנלווה. אז אם תשאלו אותי, מי שהיסטרי פה הן ממש לא הנשים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""במבחן הלב גברים חוששים יותר להתחייב""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים