"דה קיפרס": רצח של נזירה הוא רק ההתחלה

הסדרה (בשבעה פרקים) שעלתה בנטפליקס לפני חודש, מנערת בתחילה את האבק מתעלומה נושנה: מי רצח את הנזירה קתי סזניק, מורה בבית ספר לבנות, שנעלמה יום אחד ב־1969 ואשר גופתה נמצאה לאחר חודשיים. מהר מאוד מתגלה שהרצח הוא מכסה שהורם מעל בור רוחש שעולה על גדותיו בפשעים מצמררים בהיקף מחריד: התעללות מינית, אונס, השתקה וטיוח בהשתתפות כמרים, שוטרים, אנשי חינוך, רופאים ועוד.

הגאות של ה"פשע אמיתי" לא שוככת. הז'אנר שמתחקה אחר מקרים ממשיים (ובפאזה הנוכחית גם מתיימר לפעמים לפתור אותם) התפתח מסוג של פורנו־רצח נחות בתוכניות ליליות לכדי מוצר עתיר יוקרה בתרבות הפופ - הדבר הנכון לראות וללהג עליו ברשתות. הטרגדיה של סטיבן אייברי, גיבור "Making A Murderer" הסעיר צופים רבים לא פחות מזה של ג'ון סנואו. הרגע שבו רוברט דרסט הפליל את עצמו ב"דה ג'ינקס" היה שומט לסתות לא פחות מכל טוויסט ש"בית הקלפים" או "בלש אמיתי" יכלו להציע. הפודקאסט Serial הפך להיסטריה. גם בישראל עלו על הגל - בחסות האמון הנשחק במערכות שאמורות להגן עלינו - למשל "צל של אמת" הסופר־מדוברת של ערוץ 8 (שנמכרה לנטפליקס), "תיק בחקירה" האפקטיבית שמשודרת כרגע בערוץ 2 ושלל פרויקטים בתהליכי הפקה.

בתוך כל השפע הזה, כדאי לשים לב לייחוד של "דה קיפרס" שכבר סוחטת תארים כמו "'הסמויה' של הפשע האמיתי". ההשוואה המחמיאה הזו נשענת על כמה קווי דמיון, מלבד זה המובן מאליו - שתיהן מתרחשות בבולטימור. "דה קיפרס" מיוחדת בגלל האופן וההיקף שבהם היא מספרת את סיפורה וגם בזכות המספרים עצמם. החקירה, שמתחילה ב־1969 ונמשכת עד היום עם יותר שאלות מתשובות, נפרשת כמו רשת, שמתרחבת מדי פרק כאשר עוד פשעים, נבלים וקורבנות נחשפים.

כשכל מערכות החברה רקובות מן השורש. מתוך "דה קיפרס"

מי שאוחז ברשת הזו הם היוצרים לצד עיתונאים לשעבר, תלמידות של הנזירה שנרצחה, קורבנות אונס של הכומר באותו בית ספר (כולל חברתן של דודה ואמא של הבמאי ווייט), חוקרות לא מקצועיות ושובות לב ועוד גורמים שהפרשה לא נותנת להם מנוח. האופי המיוחד והקהילתי - וגם נשי ומבוגר ברובו - של החקירה מאפשר מגוון עצום של קולות מספרים.

וכך גם ב"הסמויה" אשר קסמה נבע ממטריצה סיפורית סבוכה, עשירה בנקודות מבט, מהבלשים, דרך ברוני הסמים, החיילים בפינות השיכונים, המשפחות שמספקות עורף אוהד, המורים שמנסים להציל את הילדים, העיתונאים, ועד הפוליטיקאים - כולם מתחככים זה בזה ומספרים סיפור גדול הרבה יותר מרצח או עסקת סמים. רק אם מסתכלים בתמונה הגדולה מבינים כיצד משוחק המשחק.

"דה קיפרס" מספרת על ריקבון וכשל אינהרנטי של המערכת על שלל ייצוגיה: בית הספר, הכנסייה הקתולית בבולטימור, המשטרה, ה־FBI, מערכת המשפט. כך עשתה גם "הסמויה" שחשפה איך המוסדות שמהם בנויה עיר אמריקאית - המשטרה, העירייה, מערכת החינוך, התקשורת וכו' - מחווטים באופן שמכשיל את החלש.

לבסוף, רבות נכתב על "הסמויה" כנובלה מצולמת. ה-סדרה הספרותית. וסדרות פשע אמיתי מעולות כמו "דה קיפרס" הן עבור רבים תחליף לספרות, במובן הטוב של המילה: הדרישה לצפייה בריכוז ורוב קשב, תשומת לב לפרטים הקטנים, מעקב סבלני אחר הנדבכים הנבנים לאיטם והתמודדות עם עומס של מידע (ו"דה קיפרס" מתישה לעתים והייתה מרוויחה מעריכה הדוקה יותר). במובן מסוים, סדרות כאלה נכנסו לנעלי התחקיר הקלאסי במגזין. אמנם צוות "ספוטלייט" חשף בבוסטון גלוב פרשת התעללויות מיניות בכנסייה הקתולית (שוב היא) אבל זה היה ב־2002 ורוב הסיפורים האלה מגיעים היום לטלוויזיה. זו הזירה שבה מסופרים הסיפורים הגדולים כרגע. שם החשיפה הבינלאומית, שם היוקרה, שם הכסף ושם אפשר לעשות מניפולציות יעילות ולהעניק לקהל בידור מורבידי עשוי היטב.

הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"