שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להיעלם, להתפשט ולברוא את אלוהים: המיטב מפסטיבל ישראל 2017
    פסל חי ומצמרר שהפך לאל על הבמה, להקת הרקדנים העירומים שעצבנה את מירי רגב חזרה אחורה בזמן וגם אנדרוגינוס עם ישבן ענק במופע סלפסטיק סוריאליסטי. זה מה שראינו בערב אחד סוער בפסטיבל ישראל - וחזרנו כדי לספר

    בדיוק בשביל מרתונים כאלה יש פסטיבלים. אמש (ה') חווינו בפסטיבל ישראל בליל מרתק, מעורר חושים ומחשבה - השפיץ של העשייה האמנותית כיום. כל מופע היה ייחודי בז'אנר שלו, וכל אחד בודק עד תום את גבולות הסוגה. האירוע המזהיר מכולם היה "טרנספיגורציה", מיצג יחיד של הפרפורמר הצרפתי אוליבייה דה סאגאזן.

     

    הוא יושב בקדמת הבמה, ממלמל, מהמהם, במעין טראנס חרישי. ואז, במעין טקס שמאני קדום, מתחיל לפסל - את עצמו. הוא מורח את פניו ויוצק על גופו גושי חימר לח, שכבות צבע וקש. מיד פניו, ובהמשך גם גופו, עוטים ופושטים צורות. מאדם הוא הופך לחיה, ומחיה אחת לאחרת, לובש צורות מפלצתיות. עוד ועוד שכבות חומר וצבע מתמירות אותו ליצורים היברידיים, מוזרים ומאיימים, וזהותו האנושית אובדת. זהו שידור חי של פולחן כהן שבט קדום המבקש להביא את הרוחות על פני האדמה. לשם כך הוא מקריב את גופו שלו, סופח את הרוחות אל תוכו וחושף אותן אל העולם תוך אובדן זהותו שלו.

     

    השפיץ של היצירה האמנותית כיום. מתוך "טרנספיגורציה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    שיאו של המהלך הוא הרגע שבו, בעזרת גושי החימר שיצק על חזהו והפכו לשדיים, וקווצות שיער הקש שהדביק לראשו, הוא ברא מין אישה. אומללה ומפלצתית כאחד. והיא קמה כושלת על רגליה, פורסת ידיים לצדדים, והנה ישו-אישה היברידית ניצבת לפנינו. או אז היא תפלוט מרחמה תינוק חימר גדול וחסר צורה, שיוטח על הקיר ויהפוך לאל. תם המסע. האדם ברא אלוהים.

     

    המיצג הזה גם מרתק חזותית, גם נוגע ללב, כמעט נואש, כשדה סאגאזן מבקש בכל כוחו לחלץ במהלך השמאני-אמנותי שלו ישות חיה חדשה. אך המאבק הסיזיפי הזה נועד לכישלון מלכתחילה, ולכן הוא שב ומנסה לברוא עצמו מחדש עוד ועוד. דומה שיש כאן אילוסטרציה על המעשה האמנותי בכלל: הוא מוכן "להקריב את חייו", כלומר לאבד כליל את זהותו האנושית, עד כדי הפיכת עצמו למושא האמנות שלו. זהו מאבק חסר תוחלת, שכן גם כשיצליח לכאורה לברוא אמנות שהינה מחוץ לעצמו - האל התלוי כפריט אמנות על קיר המוזיאון - הוא עצמו נותר עם עצמו. בעוד זמן קצר הוא יחל שוב במסע הסיזיפי-הרואי הזה. ושוב יקריב את עצמו למען אמנותו, או, בשפתו של השמאן: למען אמונתו. בסך הכל סיכול אותיות פשוט, ומופע מהפנט.

     

    בריאה מרתקת, נואשת ונוגעת ללב. מתוך "טרנספיגורציה" (צילום: Didier Carluccio)
    בריאה מרתקת, נואשת ונוגעת ללב. מתוך "טרנספיגורציה"(צילום: Didier Carluccio)

    ומכאן למירי רגב. כלומר למופע העירום, השני בפסטיבל, שעורר את חמתה של השרה המתחסדת. "פִּינדוֹרָמַה" של להקת המחול הברזילאית של לִיה רוֹדרִיגז נפתח ביריעת פלסטיק ענקית שנפרשת על הבמה. הקהל כולו מתגודד מסביב. רקדנים אוחזים בפלסטיק משני קצותיו ומתחילים להניעו. התחושה היא כמו גלי ים מתנחשלים. רקדנית עירומה מטלטלת בין גלי ים הפלסטיק, והקצב הולך וגובר. הים הופך לסערה והרקדנית מוטחת מצד אל צד, צפה ונופלת, מושלכת לכאן ולכאן. האימג' החזותי והתנועתי מהמם ממש. תחושת הנואשות של אישה קטנה וחשופה מול איתן הטבע - מוחשית ועוצמתית במיוחד.

     

    בהמשך יעלו מבצעים נוספים, עירומים כולם, והאימג'ים הבאים יהיו חזקים לא פחות: אנשים בודדים זוחלים כרמש על פני האדמה נתונים לשרירות משבי רוח פתאומיים (בכלל, המופע כולו מתקיים על הקרקע, אין כמעט מצבי עמידה בכל המופע כולו). הרמשים הבודדים הופכים אט-אט לקהילה. הם מתחילים לגעת זה בזה, מתפתלים זה בזה. סערה פתאומית דמוית רוח יבשתית מחייבת אותם להתקבץ לגוש אחד ולהגן על עצמם. אדם בודד נושא על גבו את סלע כבד (הלוא הוא יריעת הפלסטיק שנדחסה לתצורת סלע בוהק באור העמום) כסיזיפוס המיתולוגי. רקדנים בודדים זוחלים, כל אחד לעצמו על גחונם, בתוך שלוליות מים. מתייסרים, נוגים, אבודים. וראיתי אישה אחת בקהל שליטפה ברוך את אחד הרקדנים המיוסרים שזחל לידה. מראה נוגע ללב. בשלב הזה הקהל כבר כולו על רגליו, נע בין האנשים העירומים הזוחלים סביב, מדדה בין שלוליות המים. לאט לאט מתקבצים הרקדנים לגוש אנושי זוחל, נצמדים זה לזה. נוצרה קהילה. הציוויליזציה מתחילה.

     

    סערה עירומה בלב ים. מתוך "פינדרומה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    סערה עירומה בלב ים. מתוך "פינדרומה"

     

    ליה רודריגס, כוריאוגרפית ברזילאית, היא שיצרה את המופע מכמיר הלב הזה. הגוף האנושי נחשף במלוא שבריריותו אל מול איתן הטבע. אך הוא נאבק מאבק הישרדות אמיץ. המצב האנושי הקדם-צוויליזציה הזה מתבהר גם מן השם "פינדרומה", ארץ הדקלים בטוּפִּי, שמה המקורי, הילידי, של ברזיל בשפת תושביה האינדיאנים הקדומים.

     

    האופן שבו הקהל חווה את היצירה חריג. אנחנו על הבמה, עם הרקדנים - סביבם, מולם, הם זוחלים בינינו, נוגעים בנו. זהו מגע ישיר ובלתי אמצעי, אך על אף הקרבה לכאורה, הם מתנהלים בתוך איזו בועה, ללא קשר עין. רוצה לומר - כל אחד בודד ביקום, אדם לעצמו. טשטוש הגבולות הזה שבין הקהל למבצעים הינו רק אחת מן הקונבנציות שמעמידה ליה רודריגז למבחן. מעניינת לא פחות הרדוקציה שהיא עושה לשפה התלת-ממדית של המחול. אצלה העולם הוא דו-ממדי בלבד, כשרקדניה מתבוססים על מפלס הרצפה, ללא ממד הגובה.

     

    לשוב עם הרקדנים לראשית הציוויליזציה. מתוך "פינדורמה" (צילום: Sami Landweer)
    לשוב עם הרקדנים לראשית הציוויליזציה. מתוך "פינדורמה"(צילום: Sami Landweer)

    ומילה לעניין ההתעסקות המטופשת בסוגיית ה"עירום". העניין מטופש לא רק כי עירום נוכח באמנות משחר בריאתה, ולא רק כי דקה אחרי שהצופה נחשף לעירום במופע כזה העירום חדל להיות אישיו, אלא כי מופע המחול הזה הוא עדות מובהקת לכך שלעתים העירום באמנות ממש בלתי נמנע. כל עניינו של המופע הזה הוא באימג'ים ובתחושות של עידן שבו התהלך האדם עירום ועריה על פני האדמה. ואין למופע הזה שום קיום בלעדי העירום.

      

    אבסורדי וחסר עכבות. "שריד קודש"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    תקצר כאן היריעה לסקר את אירועי המרתון שהמשיך אל תוך הלילה. אז רק נקנח למען ההתענגות עוד במופע ביזארי אחד, "שריד קדוש" שמו, של הפרפורמר היווני יוריפידס לאסקארידיס. לאסקארידיס - בחליפת גוף אנדרוגנית גרוטסקית עם ישבן ענק, שרירי ירכיים תפוחים ונעלי עקב, מעלה מופע אבסורדי וחסר עכבות. רוקד בגמלוניות, מתנגש בקיר וברהיטים, משתטח על הרצפה ושר ומדלקם ג'יבריש - הכל כמיטב עולם הסלפסטיק והקברט.

     

    אך מעבר לצחוק ולגיחוך של הסטנד-אפ הסוריאליסטי הזה, יש כאן ניסיון נואש - כן, שוב אותו מושג שחוזר כל הערב ממופע למופע - לממש איזו זהות, איזו ממשות, איזשהו כבוד אנושי, קטן ונלעג ככל שיהיה, אך שלו.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "להיעלם, להתפשט ולברוא את אלוהים: המיטב מפסטיבל ישראל 2017"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Didier Carluccio
    מאבק סיזיפי מהפנט. תוך "טרנספיגורציה"
    צילום: Didier Carluccio
    7 לילות
    מומלצים