שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    16 שנה אחרי: הפיגוע בדולפינריום שחיבר את אירה לישראל
    הפיצוץ שהחריד את המועדון בדולפינריום בערב שבת ב-2001 הותיר את אירה אלמנה ואת בתה בת השלוש יתומה מאב. "לא האמנתי שאנשים שכמעט לא הכרתי באו לבקר והציעו עזרה", היא נזכרת. "רק בישראל זה יכול להיות ככה". בשותפות עם חמותה החליטה אירה לתרום את איבריו של הבעל, ולהציל בכך את חייהם של ארבעה אנשים

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    זה היה ב-1 ביוני, לפני 16 שנים. יום שישי בלילה. יאנה בת השלוש כבר ישנה. אביה, יאן, יצא שעות אחדות לפני כן לעבודתו כמאבטח במועדון בדולפינריום בתל אביב, ואמה, אירה, כבר התארגנה לקראת שינה. מחר שבת, ואירה תכננה טיול משפחתי בפארק.

     

    כשהשכנים שאלו אותה "לא שמעת שהיה פיגוע במועדון בדולפינריום?" היא התקשרה לבעלה, אבל הוא לא ענה לטלפון. סרגיי, חבר של יאן שעבד איתו במועדון, חשש לספר לה, "הכל בסדר", הוא אמר. אבל אירה, שכבר הדליקה את הטלוויזיה, הספיקה לזהות אותו על פי החולצה השחורה שלבש ושעון היד שענד. היא ראתה אותו מועבר לאלונקה.

     

    בבית החולים היא לא זיהתה את פניו. הן היו נפוחות מהפציעה ומהניתוח. בשבת הביאו רופאים מומחים, שאבחנו מוות מוחי. הם ניסו להסביר, אמרו לאישה הצעירה שהגוף של בעלה עובד, אבל הראש כבר לא. אירה לא הבינה, "מה זה אדם בלי ראש? איך זה יכול להיות?", היא חיכתה לנס. לא איבדה את התקווה.

     

    משמאל: אירה, יאן וגנריך, אביו של יאן. באו להתחיל כאן חיים חדשים (צילום: אלבום משפחתי)
    משמאל: אירה, יאן וגנריך, אביו של יאן. באו להתחיל כאן חיים חדשים(צילום: אלבום משפחתי)

     

    בשבת פנה המרכז הלאומי להשתלות לשגרירות ישראל באוקראינה, שיסייעו במתן ויזה ובהטסה של לודה, אמו של יאן, לישראל. היא נחתה בשעה 19:00, ב-20:00 היא הגיעה לשיבא, וב-21:00, כשהבינה את המצב, היא מיד אמרה - "צריך לתרום את האיברים".

     

    אירה, אלמנה צעירה, הייתה בזמנו חצי שנה בישראל. היא אמרה לא. חיכתה לנס. חמותה הסבירה לה בשפתה מה המשמעות של מוות מוחי, ושאפשר לתרום ולהציל חיים. ואז, בהחלטה משותפת עם גנריך, אביו של יאן, נתנו השתיים את הסכמתן לתרום. 

     

    חותמים עכשיו:

    לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן

     

    איפה תרצי לקבור את יאן, בישראל או באוקראינה? שאלנו אז את אירה. "יאן רצה לחיות בישראל", היא ענתה, "אז שייקבר כאן". והיא תנסה לחיות כאן. נפגשנו בשבעה. אביו של יאן תרגם את השיחה מעברית לרוסית. אירה ביקשה ללמוד שוב על מצב של מוות מוחי. ישבנו וציירנו את המוח, את גזע המוח, הסברנו.

     

    "מצטער על האובדן הטראגי שלכם". מכתבו של דיוויד בן ה-11 מארה"ב (צילום: אלבום משפחתי)
    "מצטער על האובדן הטראגי שלכם". מכתבו של דיוויד בן ה-11 מארה"ב(צילום: אלבום משפחתי)

     

    המונים הגיעו לנחם אותה בדירה הקטנה ברמת גן. עשרות אנשים שלא הכירה באו עם חום, אהבה ומילים חמות, אנשים שלא הכירה. הורים מגן הילדים של יאנה, תלמידים מהאולפן לעברית, אנשים שהרגישו כאילו הטרגדיה היא גם שלהם.

     

    גם המכתבים לא פסקו מלהגיע. סבתא אחת מצרפת שלחה במעטפה 20 דולרים וכתבה לה "את כמו נכדה בשבילי, אני רוצה לעזור יותר, אבל לא יכולה. תקני מתנה לילדה". ילד בן 11 מארצות הברית שלח מכתב מרגש. "שמי דיוויד גולדמן", הוא כתב. "אני בן 11 ואני כל כך מצטער על האובדן הטראגי שלכן".

     

    אם קורה כזה אסון – יותר טוב להיות בישראל

    "במבט לאחור", אומרת אירה, "איפה בעולם כל האנשים האלה היו באים לנחם, להציע עזרה? רק בישראל. אם זה היה קורה בחו"ל, רק הקרובים היו מגיעים. קשה להאמין שיש דברים כאלה, סתם אנשים טובים".

     

    לודה, אמו של יאן, החליטה להעתיק את חייה לכאן, כדי להיות קרובה לכלתה ונכדתה - נכדתה היחידה מבנה היחיד. שלוש הנשים היקרות ליאן - אשתו, בתו ואמו, עברו לגור יחד בדירה בראשון לציון.

     

    הסבתא העתיקה את חייה לישראל, לגדל את נכדתה ולעזור לכלתה. בתמונה: לודה ויאנה (צילום: אלבום משפחתי)
    הסבתא העתיקה את חייה לישראל, לגדל את נכדתה ולעזור לכלתה. בתמונה: לודה ויאנה(צילום: אלבום משפחתי)

     

    "התקופה שאחרי האסון הייתה קשה", משחזרת אירה בעברית רהוטה."הייתי בארץ לא מוכרת, בלי שפה, הייתי שפופה, לא אכלתי במשך מספר חודשים, רק קפה וסיגריות". לודה, חמותה, הייתה זו שפנתה אז לוואדים, חברו הטוב של בנה שהיה מגיע מדי פעם לבקר, להביא מתנה ליאנה הפעוטה, וביקשה שיוציא קצת את אירה מהבית.

    משמאל לימין: מישל, ואדים, אירה ויאנה. משפחה חמה (צילום: אלבום משפחתי)
    משמאל לימין: מישל, ואדים, אירה ויאנה. משפחה חמה(צילום: אלבום משפחתי)

     

    הוא לקח אותה לשיעור התעמלות, למספרה, לקנות בגד, ומה שהתחיל כשורת יציאות משימתיות בהנחיית הסבתא, הפך לחברות, ואחר כך לזוגיות.

     לודה המשיכה לתמוך ולעודד את אירה, וכעבור מספר שנים אירה נכנסה להריון ולשניים נולדה בת - מישל. לודה הפכה לסבתא גם בשבילה.

     

    היום אירה ולודה, הכלה והחמות, מפעילות יחד גן ילדים פרטי. יאנה משרתת בצבא, מישל לומדת בתיכון, והדודים של יאנה - אחיו ואחותו של אביה, מתגוררים גם הם בארץ. השברים הרבים התאחו למשפחה חמה ומלוכדת, פרט לשבר אחד שנותר ללא מזור.

     

    היום, 16 שנה אחרי, אירה שומרת על חברויות מהאסון. כמו שלכולנו יש חברים מבית הספר והצבא, אירה נשארה בקשר עם הגננת של יאנה מרמת גן, עם השכנים ועם אנשים נוספים שפגשה לאור הנסיבות הטראגיות. כך גם נשמר הקשר בין שתינו לאורך השנים. יחד חגגנו לבנות שלנו, שנולדו בהפרש של שבועיים בלבד, ימי הולדת ובת מצווה, ויחד גייסנו אותן לצבא.

      

    ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות ומנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "16 שנה אחרי: הפיגוע בדולפינריום שחיבר את אירה לישראל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום משפחתי
    זיהתה אותו לפי החולצה והשעון. אירה ויאן ביום חתונתם
    צילום: אלבום משפחתי
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים