מעצבי האופנה מתלבשים על ספרי הילדים
השמלה של שלגייה הפכה אצל נעמה בצלאל לאדומה כדם, קרן וולף השתמשה בזכוכית מנופחת כדי לייצר לסינדרלה נעל מפוארת, גלית לוי קיבלה השראה מהאיורים המקוריים של "אליס בארץ הפלאות". תערוכה חדשה מפגישה בין המעצבים לבין הסיפורים לפני השינה
ירון מינקובסקי, מעוז דהאן, נעמה בצלאל וגלית לוי הם חלק מהמעצבים שיציגו בתערוכת "סיפורים לפני השינה - מעצבים מלבישים סיפורי ילדים". התערוכה תיפתח ב-1 ביולי בגלריית החווה בחולון ותציג במשך כל יולי-אוגוסט. הכניסה חופשית.
בתערוכה, שאותה אוצרת נורית טל-טנא, נתנו המעצבים פרשנות עכשווית לסיפורי ילדים, אגדות ומעשיות. אז מי בחר מה ולמה? מה הנחה אותם בעיצוב ואיך נראות התוצאות? קבלו הצצה (דבריהם של המעצבים לקוחים מתוך טקסט האוצרות של התערוכה).
מעצבת האופנה נעמה בצלאל בחרה ב"שלגייה ושבעת הגמדים": "כאספנית, אחד האוספים שלי הוא בובות גומי משנות ה-70-50. בין השאר יש לי אוסף מרשים של שלגיות וגמדים, ולכן היה לי טבעי לבחור בשלגייה כסיפור שאני מתחברת אליו. עיצבתי שמלה שיש בה מן המוטיבים הידועים של שמלת שלגייה, כדוגמת הצווארון והשרוולים - אבל עם טוויסט ונגיעה אישית. הוצאתי את השמלה מהמקום המתוק והענקתי לה עוצמה נשית חדשה. בחרתי באדום כיוון שלתחושתי לצבע זה יש אימפקט חזק ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. הצבע האדום הוא סמל לחיים, חוזק, חיות, פוריות, אהבה, תשוקה, אש, אנרגיה, כוח ועוצמה. האדום גם מתחבר ליופייה של שלגייה, המתואר: 'שערה שחור כליל, עורה צח כשלג ושפתיה אדומות כדם'".
מעצב האופנה ירון מינקובסקי בחר ב"הזחל הרעב": "העבודה עברה תהליך מחשבתי, והשתנתה ברגע שפגשתי בטקסטיל - מפיות שולחן. ידעתי שהן ישמשו כעלים, כמצע להניח עליו את הזחל הרעב. העלים מונחים על טול רשת שקוף והאלמנטים המשתרגים עשויים מאורגנזה משי. הזחל והפרפר עשויים בד כותנה שמודפס מהאיורים המקוריים של הספר. תולעי המשי שליוו אותי בילדותי ותהליך הפיכתם לגלמים ומעקב אחר מעגל החיים תמיד ריתקו אותי, במיוחד כשבגרתי והפכתי את עיסוקי למעצב אופנה. בעיסוק כזה אי אפשר להימנע מלהכיר את תהליך ייצור המשי והפיכת הפקעות לחומר טקסטילי. העלים, בתוספת הזחל והפרפר, מחזירים אותי לימי קדם, לסיפורי גן העדן".
מעצבת התכשיטים והאביזרים קרן וולף בחרה ב"סינדרלה": קרן וולף מתמקדת באפשרות ההצלה והתפנית בסיפור סינדרלה - הטמונה בנעל הזכוכית. את הנעל הנחשקת יצרה וולף באמצעות ניפוח זכוכית ביחידה אחת, בשילוב עקב פנינים ופפיון ציפוי זהב עשוי בעבודת יד. הנעל נתפסת כהזדמנות חד-פעמית, המאפשרת הצלה, כשם שעבודת ניפוח הזכוכית עדינה ושבירה ואין אפשרות לחזות בוודאות מוחלטת את סיום התהליך. צורתה מזכירה נעלי ילדים מהמאה הקודמת.
מעצב האופנה מעוז דהאן בחר ב"פו הדוב": "הבחירה שלי ב'פו הדוב' הייתה במטרה להדגיש את הפערים הסוציו-אקונומיים שנוצרו במהלך השנים. התום והטוב, שנכחו בעבר כמעט ונעלמו מול האטימות, הסוציומטיות והמרדף אחר עושר הקיים בחברה של ימינו. בעבר, הדוב היה אוכל מצנצנת הדבש, וכיום? בפרשנות העיצובית שלי, 'פו הדוב' כבר אינו מסתפק באכילה מהצנצנת הפשוטה, אלא מבקש לאכול מצנצנת זהב ויהלומים. תיק הדוב המוזהב שעיצבתי, מסמל את המרדף אחר הנוצץ והזוהר".
מעצב האופנה והתלבושות ברק חודריאן בחר ב"הפיל שרצה להיות הכי": ספרו של פאול קור מהווה עבור חודריאן מקור השראה לדגם המתעסק בסוגיית המגלומניה. בעידן בו רבים משתוקקים להיות "מישהו", לעתים נשכחת האמת הפנימית והחשיבות לדברים הקטנים, ולטבעו הפשוט של האני - שם טמון האושר. כמעצב צעיר, חודריאן מושפע מהחיבור האינטגרלי בין אופנה ואמנות וכן מהעיצוב בתרבות הסקנדינבית. ביצירה זו הוא לא מבקש להגיש אינטרפרטציה מוחלטת, אלא לאפשר לצופה מרחב דמיון וקריאה סובייקטיבית.
