שתף קטע נבחר

השיח הפמיניסטי חופר, אבל יש לו נקודה

אנחנו, הגברים, נמצאים בראש שרשרת המזון. אנחנו האריה, לא האנטילופה. אנחנו לא מפחדים כשאנחנו הולכים לאוטו ברחוב חשוך. אנחנו פשוט לא חיים את המציאות אותה חיות הנשים כאן, גם אם הן חופרות על זה ללא הפסקה בפיד הפייסבוק שלנו

 

 

לא יודע מה אתכם, אבל לאחרונה גיליתי שפיד הפייסבוק שלי מוצף בשיח פמיניסטי. אולי אלו ארבעת מקרי רצח הנשים שאירעו בשבוע אחד, או שסתם התרשלתי בשמירה על רשימת חברי הפייסבוק שלי, אבל כך או כך, החוויה הוירטואלית שלי מוצפת בקול זעקה אדיר של נשים שנמאס להן לחיות במציאות שאנחנו, הגברים, לא חווינו מעולם.

 

עוד תופעת לוואי מוזרה ודי מעצבנת לאותו שיח פמיניסטי, היא אותם גברים שממהרים להתגונן בזעקות שבר של "אתן עושות הכללות גסות! לא כולנו רוצחים או מטרידנים!", וכולי וכולי. עכשיו, בואו נודה על האמת - גם אני לא בדיוק מתעלף על אותו שיח פמיניסטי שרץ ברשת ויש לו נטייה לחפרנות יתרה וקולנית. אני לא בדיוק הגבר החדש שמניף את דגל הפמיניזם על האופניים החשמליים שלו ומגלח את בית השחי. ובכלל, אף פעם לא ראיתי איזשהו צורך לעסוק בדבר הזה שנקרא חפירות פמיניזם, כי תמיד היה לי ברור שאני והאישה שלצידי שווים בחובות, בזכויות ובהזדמנויות.

רומנטי - פרחים, לא רומנטי - רצח. מתוך ההפגנה נגד רצח נשים  (צילום: זוהר שחר) (צילום: זוהר שחר)
רומנטי - פרחים, לא רומנטי - רצח. מתוך ההפגנה נגד רצח נשים (צילום: זוהר שחר)
 

חייבים גם להודות שאותה התגוננות גברית אוטומטית, שהופכת בתוך שנייה וחצי לתוקפנות, היא די מטופשת. אחרי הכל, ברור הרי שאני לא מרגיש שאותו שיח פמיניסטי יורד עליי ומסמן אותי כ"אויב המין הנשי". ולי, לפחות, גם די ברור שאף אחת לא באמת טוענת שאני רוצח בפוטנציה. ואם יש כאלו שכן, אז די הגיוני להניח שהן מיעוט מתלהם ושלא לשם מכוונות הנשים סביבנו שמשתתפות בשיח הזה, עד כמה שאפשר להגדיר את מה שקורה פה כשיח.

 

תכל'ס, מה שקורה ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת הוא יותר פריקת אגרסיות קולקטיבית והפיכה לאומת הצודקים והנעלבים. בטח שלא שיח עם מטרה כלשהי. ושלא תבינו לא נכון, אמנם אני לא מרגיש מאוים מאותו שיח פמיניסטי, אבל כמו רוב הגברים, גם אני מגלה בתוכי איזשהו אנטי קטן, אוטומטי ועקשן, שעולה בי נוכח אותן זעקות נשיות. זה אינסטינקט אנושי שכזה שלשמחתי הרבה כבר למדתי איך לזהות אותו, ובמקום לתת לו להשתלט עליי ולפצוח מיד במגננה, אני בוחר לנהל אותו. אחד הדברים הכי שימושיים שלמדתי ב-18 שנות זוגיות (מלבד איך להכניס את הפוך לציפה), הוא כיצד לתת לאדם שמולי לבטא את עצמו איך שהוא, עם הכעס שלו, גם אם הכעס הזה הוא עליי.

 

וכשחברה סיפרה לי איך כל אישה במעגל הקרוב אליה חוותה מתישהו ניסיון אונס, זה גרם לי לעצור לרגע ולחשוב. זה גרם לי להיזכר איך לפני הרבה שנים, כשגרושתי הייתה אישה צעירה ויפהפייה באופן מיוחד, היא הייתה זוכה מדי יום לשלל הטרדות מיניות בוטות כשהייתה פוסעת לה ברחובות דרום תל אביב. שלא לדבר על כך שגם שנים אחר כך, בקליניקה הבטוחה לכאורה שלה, עדיין היו לא מעט גברים שחשבו שמגיע להם מעט יותר מסתם עיסוי.

 

עכשיו, אחיי למין השעיר (שעיר במידה, ברור. לא פרוותי), בואו תעצרו לרגע ותחשבו האם חוויתם סיטואציה כזאת פעם, סיטואציה אותה כמעט כל אישה מכירה על בשרה. התשובה, מן הסתם, היא לא. איך שלא נהפוך את זה, נראה שאין מנוס מלהודות שבמובן המסוים הזה אנחנו, הגברים, נמצאים בראש שרשרת המזון. אנחנו האריה, לא האנטילופה. אנחנו לא מפחדים כשאנחנו הולכים לאוטו ברחוב חשוך ומעולם אישה לא שלחה אלינו ידיים גסות סתם ככה, אאוט אוף דה בלו. אנחנו פשוט לא חיים את המציאות אותה חיות הנשים כאן, אפילו שזאת כבר המאה ה-21 ואנחנו נמצאים בחברה מערבית, ליברלית ומתקדמת.

 

אותה חברה גם אמרה שמה שנשים כמוה בעצם מצפות מאיתנו, הגברים, זה שנודה שהמציאות הזאת אכן קיימת ולא נמהר להתגונן ולהכחיש את קיומה. שגם אם לא אנחנו האשמים בה, אז לפחות שלא נפריע למהפכות הנשיות שבדרך. גם פה אין מנוס מלהודות באמת: אמנם מרביתנו לא אשמים, אבל בטח שאנחנו כן אדישים. נכון שאם זה יקרה ממש מול עינינו אז רוב הגברים יקומו ויפעלו, כך לפחות אני בוחר להאמין, אבל כל עוד המציאות הזאת מסתכמת עבורי בכותרות בעיתון או בפוסטים זועקים בפייסבוק, כנראה שאמשיך להיות אדיש. מקסימום אצקצק בלשוני מול המסך, בטח שלא אקום ואלך להפגין.

 

אז אולי באמת הגיע הזמן שכולנו, הגברים, נסתכל לרגע מעבר להתנגדות הבסיסית שמזנקת לנו בקרביים אל מול הלוחמנות הפמיניסטית. אולי הגיע הזמן שנבין ונפנים שיש פה צעקה גדולה, מיאוס אדיר של נשים שחיות מציאות אחרת לגמרי משלנו, וייתכן שעכשיו הצטברה המסה הקריטית שהוציאה אותן לחפור לנו על זה בפייסבוק, ועל הדרך גם לגרום לנו לעמוד מול הבעיה, איך שהיא. אז עד שנצא מהאדישות שלנו, בואו לפחות נקבל את זה בהבנה. אם אפשר, אפילו באהבה. כי מה שיוצא כאן הוא אמת, גם אם היא מלווה בהרבה יותר מדי רעש. ומול האמת הזאת המינימום שאנחנו צריכים לעשות הוא להכיל. לא להפריע.

 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אוסף פרטי
ערן קמינסקי. "ההתגוננות הגברית מטופשת"
צילום: אוסף פרטי
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים