שתף קטע נבחר

הימים האפלים של הפרקליטות

הקלות שבה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה קיבלו החלטה על פשיטה של כוחותינו על גוף תקשורת, מזכירה לצערי את השכן הטוב שלנו ארדואן. והוא אפילו לא צריך לתרץ ולספר שמדובר בביטחון המדינה. המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"

מי היה מאמין שעל הכיסא הזה ישבו פעם אהרן ברק, מאיר שמגר ויצחק זמיר. ואיך אפשר לחשוב בכלל שאת מקומו של פרקליט המדינה הרופס תפסה פעם דורית ביניש - אישה אמיצה ונחושה שלא היססה להילחם כמעט בכולם לטובת הצדק, כמו למשל בפרשת קו 300. תמיד ההיסטוריה מייפה את עצמה, תאמרו, הנוסטלגיה שוכחת פגמים. אבל המציאות שאנחנו נחשפים אליה באחרונה מטרידה ומקוממת גם בלי קשר לימים אחרים שידעה התביעה הכללית של מדינת ישראל.

 

רק לעתים רחוקות אנו נחשפים להתפתלויות, לתירוצים ולסתירות כה מהותיים בגרסאות (כי מישהו משקר כאן ואני לא יודעת מי): פשיטה על כלי תקשורת משולה לביצוע פשע מתחת לפנס מול תחנת המשטרה. זה חשוף, זה עושה כותרות, ובדמוקרטיה שמאמינה בעצמה צריכה להיות לזה סיבה ממש ממש טובה.

 

אבל אביחי מנדלבליט ושי ניצן ידעו שאין סיבה מספיק טובה ומספיק משכנעת כדי לבצע צעד כל כך חריג, אז הם שלפו את הכלי הישן והטוב - "ביטחון המדינה". לעניין הזה חבר אליהם המפכ"ל אלשיך, שגדל בשב"כ והתחנך על תורת ה"לא חייבים הסברים כשמדובר בביטחון".

 

ביניש מכירה היטב את המושג "ביטחון המדינה". היא אפילו לא יכולה לספור כמה פעמים שמעה את צמד המילים הזה, שהיא מכנה "מילות הקסם". אותן מילים שבחסותן חושבים כאן המנהיגים שמותר ואפשר לעשות הכל. רק שביניש, יחי ההבדל הקטן, נלחמה במי שניסו לטייח ולהסתיר באמצעות "מילות הקסם". ניצן ומנדלבליט משתמשים באותן מילים ממש, שבמדינה הפרנואידית שלנו תמיד עובדות, כדי להסתיר עננה.

 

"ביטחון המדינה", הם אמרו והסתערו על הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות" ממש לא באותה נחישות וזריזות שהם מגלים בפרשות אחרות שמונחות חודשים ארוכים על שולחנם. פרשות שבמקרה הטוב ממוסמסות. ועל המקרה הפחות טוב קשה אפילו לחשוב. הקלות שבה הם קיבלו החלטה על פשיטה של כוחותינו על גוף תקשורת, מזכירה לצערי את השכן הטוב שלנו ארדואן. והוא אפילו לא צריך לתרץ ולספר שמדובר בביטחון המדינה.

 

קרב הגרסאות שנחשף השבוע, בין הממונה על הביטחון במשרד הביטחון לבין הפרקליטות, הוא לא פחות ממהמם. המלמ"ב הוא גוף שפועל רחוק מהפנס. הוא כמעט לא חייב הסברים, והנימוק הביטחוני נטוע עמוק ב־DNA שלו. לכן היה כה מפתיע ולא מובן מאליו שבחר לצאת נגד גרסת הפרקליטות ולומר בפירוש שהוא לא היה חלק מקבלת ההחלטה ההזויה לפשוט על ההוצאה לאור, להחרים ספרים ומסמכים ולחקור עיתונאים ועורכים. ניצן ומנדלבליט, במקום לשתוק או חלילה להודות בטעותם הגסה, הנפיקו מיד עוד הודעה לתקשורת שבה הם מתעקשים שהמלמ"ב היה מעורב.

 

תחליטו אתם למי אתם מאמינים. אבל הקרב הגלוי הזה גדול יותר מהפרשה עצמה. הוא חוליה נוספת בשרשרת הדברים שקורים באחרונה בצמרת המשפטית וגורמים למוסד הזה נזק הולך ומצטבר, שכנראה יהיה בלתי הפיך. זו ערימה הולכת ומצטברת של פרשות שגורמות לחוסר אמון הולך וגדל בגוף שאמור להיות "עמוד האש" של כולנו. והפעם לא צריך לחכות לדו"ח המבקר. זה לא תיאומי גרסאות עם המכון לרפואה משפטית שמעלה חשש כבד לשליחת חפים מפשע לכלא, זה לא מסמוס חקירות השחיתות וזה לא המלחמה המלוכלכת שניהלו נגד השופטת הילה גרסטל. הפעם זו הייתה פשיטה על גוף תקשורת לאור הזרקורים. ואולי דווקא החשיפה התקשורתית תחזיר להם מעט את הבינה ותמחק מעט את היהירות והזלזול ו"האני ואפסי". כי כרגע תולדות ימי הפרקליטות בתקופת מנדלבליט וניצן תופסים מקום של כבוד תחת הכותרת "חרפה".

 

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אמיר מאירי
טלי בן-עובדיה
צילום: אמיר מאירי
מומלצים