אריזה משפחתית

למציאות יש דרך משלה לכתוב את התסריט. כיום סבא הולצמן מאמן את השניים בקריית־אתא, שלפני שנה עלתה לליגה הלאומית. השילוב המשולש התאפשר אחרי שלפני כשנתיים הוחלט להחזיר לפעילות את קבוצת הגברים בעיר, שנה בדיוק לאחר שפעילותה הופסקה כששיחקה בליגת העל. מי שיזם את המהלך היה גיא הולצמן, שבשיתוף עם אביו בנה את הקבוצה על בסיס קבוצת הנערים שנשארה פעילה, לצד חיזוק של שחקני העבר הוותיקים.

אלא שהיוזמה של גיא הייתה חלק מתהליך בניית הפאזל, שהחל לעצב אז זקן השבט, אבי הסבא, לפני חמש שנים. באותה מסגרת השתלב גם הנכד, רועי, שהיה אז רק בן עשר.

הרגשות מחוץ לתחום

אבי, שנחוש להגשים את מטרותיו, מסביר את השתלשלות האירועים. "מה שעושים היום בקריית־אתא לא עשו באף קבוצה בישראל", הוא מספר. "אני בכדורעף כבר 40 שנה, ולי אי אפשר לעשות בית ספר. לקחנו ילדים בני 10־11 וניסינו לראות איך מקדמים אותם בתנאים הקשים של הכדורעף בארץ, כי הליגות של הילדים והנערים זו בדיחה. אחרי שנה בליגה, כשהבנתי שאנחנו מבזבזים את הזמן ולא עומדים בקצב, החלטנו ללכת לליגה של בוגרים. לקחנו נערים בגילאי 14־15 שישחקו מול בחורים בני 25 ו־30, שזה לא טבעי, אבל ידעתי שאם נשחק איתם הם יתמוטטו, לכן החלטנו לצרף בוגרים. הבן שלי, גיא, הביע נכונות ואמר לי שיביא איתו עוד שחקן שלא שיחק כדורעף 15 שנה. אליהם צירפתי עוד שני שחקנים שהיו בוגרי המחלקות".

ומי שכיכב בעליית הליגה הזו הוא לא אחר מאשר הנכד שלך, רועי.

"בהחלט. בלעדיו לא הייתי עולה ליגה. לפני כל משחק אני מסביר לו מה הכיוון ומה צריך לעשות בתוך המגרש, אבל אני נותן לו יד חופשית. הוא הלב של העסק וכולם מכבדים אותו. אין דבר כזה בשום מקום, שילד בן 15 הוא המגיש והמנהיג בתוך המגרש. הוא המוח, ממש כמו רכז בכדורסל".

משפחה שהיא קבוצה. ההולצמנים(צילום: אביהו שפירא)

איך התחושה לאמן את הבן והנכד באותה קבוצה?

"אני לא עובד עם רגשות. לפני חמש שנים הצבנו לעצמנו מטרה, וצריך לעמוד בה. אז נכון שחזרתי ובאתי לאמן אחרי הפסקה גדולה, אבל כשהתחלנו להתקדם במשך השנים נסחפתי בלי לרצות כאשר המטרה שלי תמיד לנגד עיניי. אין לי שאיפה לקחת את אליפות אירופה. כרגע אנחנו רק בראשית הדרך, אבל אני מאמין שבתוך ארבע־חמש שנים נהיה קבוצת צמרת".

איפה עובד יותר הרגש, עם הבן או עם הנכד?

"כמובן עם הנכד, הוא בוסר. הוא מאוד אוהב את זה".

ויתרת על דברים כדי להיות חלק מזה?

"לצערי, היום הכל חומרי. עצם זה שאני לא מקבל פרוטה אז זה הפסד כספי, אבל זה באמת שולי. הכי חשוב זה שאני נהנה להיות איתם".

הייתה התרגשות באימון הראשון, כשאימנת את שניהם יחד?

"לא התרגשתי. ביום שאזכה איתם באליפות, אז אגיד שעשיתי את שלי. אני ממוקד מטרה ולא מתעסק ברגשות".

איך היית מגדיר את התופעה הזו שאתה מאמן את הבן והנכד?

"פשוט מאוד כך רצה הגורל".

"מאוד מרגש לשתף פעולה יחד"(צילום: אביהו שפירא)

איך אתה מתייחס לרועי ביחס לשאר שחקני הקבוצה?

"אין אצלנו איפה ואיפה. עליו אני צועק הכי הרבה, והוא תמיד שואל למה אני צועק רק עליו. אז אמרתי לו שעליו אני בונה הכי הרבה. הוא הלב של העסק. היחס אליו הוא כמו לכל שחקן, אין מתנות. ממנו אני דורש אפילו יותר מאחרים".

השיחות על כדורעף מגיעות גם לשולחן השבת?

"בטח. עם רועי אני מדבר על מה צריך לשפר במשחק, אבל עם גיא לא צריך לדבר, כי הוא גדל על הראש שלי, אז יש לו תפיסת משחק כמו שלי".

בלי פרוטקציות

רועי, שמשחק כמגיש, חייב את האב גיא לעשות הסבה בתפקוד על המגרש ולעבור לשחק כמנחית וקבלן, אחרי שבכל שנות פעילותו שיחק כמגיש. על גיא עצמו, למרות השינוי בתפקודו, זה לא השפיע. "היום אני יותר טוב מאשר לפני עשר שנים", הוא מספר, "אין לי את הניתור של פעם, אבל את הטכניקה, הבנת המשחק והמגע בכדור שיש לי אין להרבה שחקנים בליגת העל".

איך זה לשתף פעולה עם האבא והבן שלך?

"מאוד מרגש. פעם היה לי יותר קשה עם אבא שלי. עם השנים, בניגוד אליו, התמתנתי מאוד. אנחנו די מנוגדים. הוא יותר מכסח ואני יותר מרגיע את השחקנים, יש בינינו כימיה בקטע הזה. לגבי הבן, זה חדש לי. אני לא מחפש את עצמי, אלא אותו. לפעמים אני קצת קשה איתו כי אני מצפה ממנו ליותר מכולם. אין הקלות על המגרש".

רועי, איך אתה קורא להם באימונים - "סבא" ו"אבא"?

"אני מנסה להימנע מזה ופשוט להתחיל לדבר איתם. נראה לי מוזר לקרוא להם כך באימון או במשחק".

אתה מקבל יחס מיוחד?

"ממש לא, אין הנחות".

איך החברים שלך לקבוצה מקבלים את זה?

"הם מאוד מפרגנים ויודעים להעריך את המיקום שלי".

עד כמה מוסיפה לך הנוכחות של סבא על הקווים ושל אבא על המגרש?

"עוזרת לי מאוד ההכוונה שלהם, במיוחד כשהם שמים עליי את הפוקוס".

חולם לשחק בליגת העל?

"בהחלט, וגם לזכות באליפות עם קריית־אתא".