הדייט שלי נעלמה. ההיית או חלמתי חלום?
איפשהו במהלך הדרך זה הפך ללגיטימי להיעלם ככה, לפעמים אפילו באמצע ההתכתבות. ה"נדבר מאוחר יותר" שלנו הפך דומה למקבילו האמריקאי, זה שאומר שכבר לא נדבר. זה לא יקרה, זה רק סוג של נימוס, ולפעמים גם עליו מוותרים ונעלמים באמצע המשפט
פוף. נעלמה לי היפה הזאת. אחרי שבוע של התכתבות זורמת, מצחיקה וגם קצת עמוקה, פתאום היא נעלמה. זה התחיל כשהיא כתבה לי בפייסבוק אחרי הטור האחרון, אחר כך נסעה לחו"ל לכמה ימים וכתבה גם משם, וכשחזרה קבענו להיפגש. ואז, רגע לפני הדייט הראשון (ועוד לפני שניתנה לי ההזדמנות לקלקל את הרושם הראשוני), היא נעלמה. נגוזה. כאילו בכלל לא הייתה, וזה לגמרי הגיוני שנדפדף הלאה מבלי להתעכב על זה בכלל.
לא שזאת דרמה גדולה מדי, כן? כבר שלוש שנים שאני הולך ומועד את הדרך המבלבלת הזאת, כך שהחכמתי מעט ולימדתי את עצמי איך מגדלים פרופורציות. ועדיין, זה מבאס. במיוחד כשמדובר בנשים שמרגישות לי מעניינות כמו הגברת הנ"ל, כאלו שגורמות לי לזנוח מנהגים מגונים ולרצות לצאת מהמאורה. נשים נדירות כאלו שמגיעות לפתחי רק פעם בחצי שנה בממוצע.
לצד אותם "אבירי המקלדת" - כפי שמכנה אותם חברה אהובה, אלו שאמיצים מאוד בהתכתבויות בלתי נגמרות והרבה פחות בחיים האמיתיים, אותן היעלמויות וירטואליות הן אחת מתופעות הלוואי המוכרות ביותר בעולם ההיכרויות בכלל ובחוויות הגרושים באותו עולם מוזר בפרט. איפשהו במהלך הדרך, זה הפך ללגיטימי להיעלם ככה, לפעמים אפילו באמצע ההתכתבות. ה"נדבר מאוחר יותר" שלנו הפך דומה למקבילו האמריקאי, זה שאומר שכבר לא נדבר. זה לא יקרה, זה רק סוג של נימוס, ולפעמים גם עליו מוותרים ונעלמים באמצע המשפט.
במקביל לזה שאני מתבכיין איך החמודה הזאת הבריזה לי, ברור לי שגם אני חטאתי באותה צורה פעם, פעמיים או עשרים. בשלוש השנים האחרונות בהן ביליתי באתרים לא מעט זמן שבו עשיתי את המינימום שאפשר, אני מניח שגם אני ביאסתי כמה וכמה נשים כשנעלמתי ככה אל תהום הנשייה הווירטואלית. האמת היא שלא לגמרי ברור לי למה אנחנו עושים את זה, במיוחד במקרים בהם השיחה זורמת והכל נראה מבטיח, עד כמה שאפשר בכלל לדעת משהו מבעד למסך המחשב.
איכשהו, בין מאות האפשרויות באתרי ההיכרויות, חוויית החיזור הווירטואלית (שהיא הדבר הכי רחוק מלהרגיש טבעי), והמטענים איתם רובנו מגיעים אל החיפוש אחר פרק ב', נוצר עולם בו אנחנו מדפדפים הלאה בקלילות מטרידה, ועושים את זה לפעמים גם מהסיבות הלא הנכונות. לצערי, הסיבה שאני מוצא מישהי מעניינת רק פעמיים בשנה, היא בעיקר בגלל שילוב מוזר ומבלבל של פחדנות, עצלנות ולפעמים גם רגעים של דיוק פנימי אמיתי. מהרגעים האלה בהם אני כן מחובר למה שאני רוצה ובעיקר למה שלא.
וזה עולם מבלבל במיוחד בשביל מישהו כמוני, שמהתיכון ועד לגיל 40 היה כל הזמן בזוגיות. עד הגירושים אפילו לא הייתי מעולם בדייט, ככה שעבורי עולם ההיכרויות דומה לרשת קורי עכביש שברירית ודביקה, בה פועלים יותר מדי כוחות מנוגדים. לפעמים אני העכביש שמרחף על הקורים בקלילות ומגיע למחוזות חדשים ומשמחים, ובפעמים אחרות אני הזבוב שנתקע שם ויודע שכל שנותר לו הוא לחכות לגורלו המר. כך, למשל, יצא לי למצוא את עצמי נוסע הלוך-חזור באמצע הלילה עד לצפון הארץ רק כדי להיפגש עם משוררת סטלנית, חכמה ויפה שהכרתי באתר לפני דקה. לעומת זאת, היו גם תקופות אחרות בהן נמסתי לתוך הספה למשך חורף שלם, ויצאתי מהצד השני עם תוספת לא חיננית של חמישה קילו ותחושה כללית של גופה.
אז אחרי שהיפה והמעניינת ההיא התפיידה לי מהמסנג'ר, עמדו בפניי שתי אפשרויות: לחזור אל הספה ולחכות חצי שנה נוספת, או לפתוח מחדש את הכרטיס באתר ההיכרויות ולעשות מה שאנשים נורמלים עושים כשבא להם על אהבה – לעבוד בזה. לחפש בלי לפסול על אוטומט, להתכתב בלי להתחמק ואשכרה להרים את עצמי ולצאת לדייטים. אז הלכתי על זה ונכנסתי שוב אל האתר. כי כזה אני, קליל וזורם כמו סטודנטית בת 22 בפאנג'ויה.
אז גללתי מעט, כתבתי לאחת (שכמובן שקראה ולא הגיבה. מרפי הזה חתיכת נבלה), וסימנתי כמה שנראו מעניינות. בערב, כששבתי אל הבזאר, חיכו לי שם שלוש הודעות. אחת הגיעה מאישה נשואה שחיה ביחסים פתוחים ומחפשת הרפתקאות (לא תודה. אין מצב בעולם), השנייה נראתה כמו התגשמות פנטזיית האסייתית שלי עד שהבנתי שהיא גרה בהונג קונג, והשלישית העידה על עצמה שהיא "אצילית ואיכותית". אלוהי הדייטינג לא מרחמים עליי, וכנראה שאין מנוס אלא לשוב אל הספה לחצי שנה הקרובה. מה שמזכיר לי שכדאי שאתחדש באחת חדשה, איכותית ואצילית יותר.
