ואז יום אחד הבנתי. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אני חייבת לעשות את זה בשבילי. "זה" זה בלגן שצריך לסדר, זה שעמום שצריך קצת לפזר, או חיים שחייבים לנער מהר. ולתת גז. אנחנו האוטו, מכל הדלק, הדלק, וגם הכביש מתחת. אף אחד לא אשם בטעויות שעשינו או שפחדנו לעשות. אז יאללה. בואו נתחיל.
אחרי 38 שנות אודישנים, שאת כולם לא עברתי, החלטתי להעביר הילוך. אני כנראה כבר לא אהיה אף פעם מהאנשים האלה, שדברים פשוט קופצים להם לידיים. לא משנה כמה מפורסמת אהפוך, או כמה הצלחות אצבור ברזומה, נולדתי לעבוד. כמו אבא שלי ומחצבת הגבס שלו. את כל מה שיש לי, חצבתי בעבודה ממש קשה. פירות לא נשרו לי אף פעם מהעץ על הראש.
אבל ממש כמו דוב, היה לי הכי קל לישון כל החורף, אחרי שבקיץ הופעתי בקיסריה, ועוד עם רמי קלינשטיין, אליל נעוריי. הישג שמעולם לא העזתי אפילו לחלום עליו. עד לאותו רגע דחפתי כל הזמן, כמו שדוחפים משאית בעלייה. כשאני על תקן המשאית. נסעתי לרמי בכל ערב שבו הסכים לקבל אותי, ממש שתיתי לו את המיץ. "חייבת לשיר את השירים שלך. חייבת שתשיר את שלי. חייבת שנראה ביחד לילדה ההיא מיבנאל, שהיה שווה לבכות כל כך הרבה לילות". והוא, שאפילו לא זכה לא לקבל אותי ללהקה צבאית, כי נשרתי עוד בסינון הראשוני, אצל דני רובס, הלך איתי על כל הקופה.
יחד חווינו רגעי ריחוף. במיוחד הרגע ההוא, כשחזרתי מהיכל התרבות, עטופה ברחמים. דווקא אז פתאום נבהלתי. הסתכלתי על הבית המושלם שבניתי. על החיים הנוחים שיש לי, על הילדים המדהימים, בן הזוג התומך, ערוגת הירקות האורגניים בחצר, ואמרתי לעצמי: עכשיו את באמת חייבת לעבוד קשה! כי כשזרי הדפנה פרושים לרגלייך, אין דבר יותר מסוכן מלהניח עליהם ראש. את עוד עלולה להאמין לאגדה שכתבת. לחשוב שאת באמת נסיכה ולהישאר נעולה בארמון שלך לנצח, בעיניים עצומות, מחכה לנשיקה.
החיים הרי נותנים לנו מנדט. קיבלנו כוח לידיים, להשפיע על אנשים, ואולי לעשות איזה שינוי קטן, וזה פשוט פשע לבזבז אותם. עדיף להזיז גרגיר חול מלשבת ולחכות שרוח תבוא מכיוון אחר.
גם בעולם שבו אני חיה, עולם השעשועים, עולם התעתועים, ממתגים אותך די מהר. על השיר הראשון. על הראיון הראשון שתיתן, תגיע כותרת שתרדוף אותך כל החיים, כל עוד תמשיך לברוח. פתאום הבנתי שהגיע הזמן לכתוב לעצמי את הכותרת החדשה.
ויש מקום אידיאלי לעשות בו את זה. התיאטרון. שם, כמוזיקאית, אני נדרשת בכל פעם ליצור עולם מוזיקלי שונה למחזה משתנה. לפעמים זה ברכט, לפעמים מולייר או חנוך לוין. המוזיקה שאנחנו מביאים לבמה תמיד מצטרפת לעולם שמישהו אמיץ אחר כבר יצר. לרוב עוד לפני שנולדתי. אז מתי יהיה גם לי אומץ? מתי איוולד מחדש?
כל הלילה, אחרי היכל התרבות, לא ישנתי. ישבתי ערה בחצר המושלמת שלנו, בוהה בעץ הזית. עכשיו זה זמן מסיק. לכי תנערי את הענפים שלך, גברת, ושכל החצר תתמלא פוטנציאל.
למחרת בבוקר התחיל המסע המטורף. לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות, אבל כבר קרוב לשנה מאז אני כמעט לא ישנה. מאז אותו לילה של בהייה בעץ הזית פשוט הפסקתי לבהות.
עכשיו אני כותבת לכם מתיאטרון הבימה. שתיים בלילה. מכוונים פה פנסים על הצגה שכתבתי. לא עברתי אף אודישן במשחק, אז קיבלתי את עצמי לתפקיד הראשי. גם אם אהיה גרועה, יש פה מספיק מוכשרים באזור. קיבצתי סביבי את האנשים הכי מוכשרים בתחום. התאורן, הבמאי, אמן הווידיאו־ארט, הכוריאוגרפים, השחקנים, השחקניות והרקדניות שגורמים לאדמה תחתיי לרעוד. ואיכשהו לא רועדות לי בכלל הרגליים. אני פשוט יודעת שזה צריך לקרות, ככה או ככה.
אז נכון, הבית קיבל אמא קצת משונה. אמא שנשארת לילות וימים בתיאטרון. אבל לא עשו לי הצגות על זה, למרות שהחיים איתי לאחרונה הם לא קומדיה. לא נכנסו לי לראש או לכיס. כשלא היה תקציב, שילמתי בעצמי. כשלא היה חדר חזרות, שאבתי עם חברה שלי כרמית את האבק מהמחסן של התיאטרון. כי שום דבר לא באמת קורה מעצמו. אנחנו חייבים לעשות את זה בעצמנו. או להמשיך לחכות לנשיקה על מיטה בארמון.
השבוע, כשנרדמתי במחסן של הבימה, תשושה אחרי לילה שנגמר בבוקר של חזרות שתכף יעלה, אהבתי את עצמי לראשונה. אנחנו לא באמת אוהבים את עצמנו. רוב הזמן אפילו שונאים. צריך המון כוח בשביל להתאהב במשהו או במישהו. בעצמנו זה אפילו עוד יותר קשה, אבל יש לנו את הכוח הזה. לכל אחד ואחת מאיתנו. יש לנו את כל מה שנחוץ בשביל לעשות יותר מהנחוץ. מעבר לנדרש. לקרוע תדמיות, לפרק מגננות, להתפשט למרות שנאת הגוף.
כולנו הרי מחביאים איזה שד בבקבוק. כי מה זה כבר תחת חשוף מול וידוי ממש כן ומכוער? מי פה אי פעם רץ להודות שהוא בגד, קינא, הרס למישהו בכוונה? יותר קל לי לחשוף את הבטן הרופסת שלי מאת האופי הדפוק. המחזה שכתבתי לא עושה לי הנחות. אפשר בקלות לכעוס על הדמות שיצרתי, אבל בזכותה אני סולחת עכשיו לעצמי.
אף אחד לא יעשה כלום בשבילנו. אנחנו צריכים לקום עוד הבוקר ולהתעורר על החיים שלנו. הם קצרים. אני רוצה להזדקף, בלי יהירות. לרקוד מול אולם שלם בהבימה, למרות שעשו עליי פרודיה ב"ארץ נהדרת". אבל אני ארקוד. על אפם ועל חמתם של כל הכוריאוגרפים.
כי אנחנו האוהד נהרין של עצמנו. ותמיד, תמיד, מותר לנו לרקוד. ביחד עם כל הפגמים שלנו, בעירום מלא, מול המראה הכי מכוערת. כי אין דבר יפה יותר מהאמת. גם כשהיא לא פוטוגנית, היא הכי יפה שיש. פוטושופ זה לנסיכות שנחות על זרי דפנה.
