כוחות–גל
שיעורים על הצלחה ושיווי משקל שלמדתי מ"וונדר וומן", גל גדות
כשיצאנו מ"וונדר וומן", נועם עצר בצד הכביש לעזור למישהי להתניע.
גל גדות עסוקה עכשיו בהוליווד, מצילה את העולם, אז אין לה זמן למכוניות תקועות בנתניה.
האישה שנעצרה על הכביש, באמצע הלילה הכי חם בשנה, הייתה מרשימה. לפי כיסא התינוק מאחורה והשמלה המחויטת, יכולתי לנחש שיש לה חיים מאתגרים. מחזיקה גם בית, גם קריירה וגם מכונית משנת 2001. הזדהיתי איתה. גם אני מסוגלת להזיז הרים, אבל חוטפת הלם קרב כשגוסס מולי מנוע.
כל אחד והאיכויות שלו. אני בטוחה שעם קצת אימון, יכולתי בעצמי הלילה להתניע ולהחליף לה שמן במנוע, אבל זה לא מספיק ריתק אותי אף פעם. המנוע שלי חם על כיוונים אחרים. גם לא אכפת לי מדי פעם שאיזה שורד חתיך יקפוץ להגנתי על המחלף. זה שהוא ילבש את גלימת הסופרמן ויפתח לי את מכסה המנוע לא יהפוך אותי לאישה קטנה שמקומה בסופר.
ולגבי הסרט. אי־אפשר שלא להתמוטט מגל. המקום שהיא הגיעה אליו שמור לאגדות של בתי הספר למשחק. היא כל כך טובה שם. פשוטה, קלה, עוצמתית ונוגעת ללב. כאילו כבשה את הפסגה הבלתי אפשרית הזאת כמעט בלי מאמץ.
שעתיים וחצי בהיתי בבחורה הזאת מראש־העין שפשוט הגיעה לטופ. כמו שאף ישראלית לא עשתה לפניה. היום היא מרוחה על בניינים גבוהים מסביב לטיימס סקוור בניו־יורק, בחנויות של דיסני יש בובה בדמותה, וחברה שלי קנתה בתאילנד תיק מזויף עם הדפס שלה.
אבל ההישג הכי גדול של גל הוא מי שהיא. פשוט בת אדם. אמיתית קרובה ונגישה. משהו כל כך אנושי יוצא ממנה, למרות שהיא אמזונה בת האלים.
כשילדתי את אורי, הבן הבכור שלי, קיבלתי ממנה הודעה בפייסבוק. לא הכרנו לפני זה. זו הייתה אחת ההודעות היפות ששלחו לי. מכתב ארוך ונדיב, על כמה אור הולך להישפך לי בקרוב בבית. על כמה שהיא מתרגשת בשבילי, פשוט כי בקרוב אהפוך לאמא וזאת תהיה המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי. ואלה יהיו החיים עצמם.
מאז אני עוקבת אחריה, כמו מעריצה. ולא בגלל הדרך המטורפת שהיא עושה ככוכבת קולנוע, כי הכוכבות היא רק טעם לוואי, אלא בזכות המסע מעורר ההשראה שלה כאישה, אמא ואדם בעל השפעה בעולם הזה.
מה בעצם גורם לנו להגשים את עצמנו? חברים שלי למדו שלוש שנים משחק, עבדו ממש קשה, חלקם מתזזים עד היום בין אודישנים ומדי פעם קוטפים פרסומת לטמפונים. חלקם יושבים מאוכזבים, ושם טמון הכישלון. בתחושת האכזבה שאנחנו ממיטים על עצמנו. כי הכישלון הוא אף פעם לא בתשובה השלילית שקיבלנו. ואין שום דבר רע בלהתפרנס מפרסומות. צריך לשתות את החיים. מי שצמאה לעבוד תיהנה גם משלוק של הזדמנות. מי שבאמת תופסת את עצמה כמו אלה תרגיש אמזונה גם בתפקיד עץ רביעי. מי שבאמת אוהבת את הבמה תלך לראות הצגות גם כשאין לה בכלל תפקיד.
הצלחה אמיתית תלויה בעיניי בשלושה גורמים — מיקוד, חריצות ומזל. את צריכה לדעת איפה טמון הייחוד שלך, להיות מספיק חרוצה כדי לעבוד עליו וללמוד לשחרר. לא הכל תלוי בנו. גם אם אעבוד על השפגט מעכשיו ועד יומי האחרון, נערת גומי אני כבר לא אהיה. אז אני מתמקדת במוזיקה. זה לא אומר שנגזרו עליי חיים מאובנים, רק שאולי מוטב שאחסוך מעצמי את האודישן הקרוב לבלט הישראלי.
אחת לכמה זמן מישהו שואל אותי: למה את לא טסה לניו־יורק? מי שמכיר את העבודות שלי בתיאטרון לפעמים חושב שכדאי לי. שאולי המקום שלי הוא בברודוויי.
גם אני חולמת מדי פעם לכתוב מוזיקה למחזות זמר גדולים ולעשות את זה איפה שעושים את זה באמת. אבל אני עושה את זה באמת פה. אם הייתי אמורה לגור עכשיו באיזה פנטהאוס במנהטן ולעבוד עם הטובים ביותר בתחום, בטח לא הייתי גרה בעמק חפר.
חוץ מזה, יש פה גם ים משגע. ואנשים שאני אוהבת. כמו שאמרתי לנועה, בת הטיפוחים שלנו ששוקלת ללכת ללמוד משחק בלונדון, הגודל לא קובע. במסגרת עבודתי כבר הלחנתי ברכט, לורקה ומולייר, פה, בבית, ליד ההורים שלי, כשהילדים שלי לומדים בגן שירי שבת. אז למה לי בכלל לזוז? ומי אמר שלונדון מחכה לי? שם אהיה לבד.
אז איך מתקדמים? לאן הולכים? לאן כדאי להיצמד? מתי הזמן הנכון להשתנות? כמה משקל אנחנו נותנים לפחד מכישלון, כשאנחנו בוחרים כן או לא לזוז מהכיסא שלנו?
מיקוד, חריצות, מזל.
אבל עד כמה אנחנו באמת כנים עם עצמנו כשאנחנו בוחרים במה להתמקד? איזה משקל אנחנו נותנים לפנטזיה? ואיך לא מאבדים חיבור למציאות?
כשאדם ניגש לרדוף אחרי חלום, הוא חייב להיות מצויד בעיניים פקוחות. להכיר את עצמו. לדעת מה יש לו לתת לעולם. דברים גדולים קורים דווקא כשאנחנו עושים לא רק בשביל עצמנו.
אני בטוחה שגל גדות לא נהייתה וונדר וומן כי היה חשוב לה לשתות קפה בבוורלי־הילס, על שפת הבריכה, עם אנג'לינה ג'ולי. אני באמת מאמינה שהיא הרגישה שיש לה מה לתת.
אל תצקצקו. כי כל הנשים הן אמזונות! פשוט חלקנו שוכחות לפעמים שמונחת לנו חרב בגב השמלה. שאנחנו יכולות לנצח כל כוח רשע, אם רק נהיה מספיק טובות לעצמנו. שנולדנו לכבוש את העולם, לא משנה איזה עולם או כמה כרטיסים הוא ימכור.
נהניתי מהסרט. נהניתי גם לחזור ממנו הביתה בחצות עם נועם. להתבונן מסביב על כל האושר הזה שזכיתי לו ולתת למנועים בראש להתחיל להסתובב.
אילו עוד יעדים אפשר לכבוש? אילו יעדים פשוט לא זקוקים לי? איפה עוד אני יכולה לתרום ומתי אני סתם מאכילה את האגו הבולימי? איך להצליח לפעול ממקום של מודעות עצמית, אבל להשאיר גם לעצמי מקום, לא לדעת הכל?
כמו בנדנדה בגן ילדים, הכל עניין של שיווי משקל. עולים־יורדים, משחקים קצת ולומדים שזה בסדר להפסיד. זה לא אומר שלא נולדנו לנצח. אנחנו ננצח! כל אחת במשחק אחר.
אז מה המשחק שלך לתקופה הקרובה? אני בינתיים משחקת בנדמה לי. ונדמה לי שהכיוון שלי נכון.
