הגיע הזמן לצאת מארון הרווקות ולדבר עליה

הטור הזה יושב לי על קצות האצבעות כבר הרבה זמן, ופתאום אני מרגישה שהוא צריך לצאת החוצה כי אני בטוחה שההתעניינות וההזדהות תהיה רבה. למרות תקופתנו המתקדמת, הדיבור על רווקות ובעיקר רווקות של נשים מעל גיל שלושים, הפך לטאבו – זה לא נושא שעולה סתם ככה בארוחה משפחתית (ואני לא מדברת על ה"בקרוב אצלך" למיניהם) או במפגש חברתי, הוא אפילו לא עולה יותר בשיחות עם חברות קרובות (אלא אם החברה הזו רווקה בעצמה).

הדיבור על רווקות, כשהוא כבר כן קיים, תופס בדרך כלל צורה שטחית שכוללת את המשוואה של "אושר = זוגיות" או לחלופין "הצלחה = זוגיות", והיא בדרך כלל זו שמכתיבה את אופי השיחה, בשילוב עם משפטים קבועים כמו "איך בחורה מדהימה כמוך עדיין לבד?", או "אל תדאגי, יום אחד זה יגיע". במקום לדבר על המורכבות שבוויתור על הרווקות (השכלה, הצלחה בקריירה, הגשמה עצמית וכדומה), כמו גם על המורכבות העצומה של חיפוש הזוגיות בעולם של היום.

אין לי שום ביקורת כלפי אלו מכם שאומרים את המשפטים האלו, או כלפי אלו שמתעלמים באופן קבוע מהנושא הכל-כך מהותי לחיינו, הרווקות והרווקים מעל גיל שלושים, כי אני יודעת שזה באמת לא כל כך קל להבין את העולם שלנו מבפנים ולהזדהות איתו, במיוחד אם לא יצא לכם לחוות אותו בעצמכם. לכן אני רוצה להציע סיור קצר במחוזות הרווקות של שנת 2017, ואם יורשה לי, אתייחס לזה בנימה הומוריסטית מעט, כי זו הדרך שלי להתמודד:

הגיע הזמן שנדבר על המורכבות שברווקות. נועה בן סעדיה(צילום: סלפי)

למי שלא התמזל מזלה והיא לא פגשה את אהוב ליבה ביסודי, בתיכון, בצבא, בטיול הגדול או באוניברסיטה, לא נותרו הרבה ברירות – אלא להיכנס אל העולם האכזר של סצנת הדייטינג. דייטינג? איזה דייטינג בראש שלכם?! מה אנחנו בשנות התשעים? אני חברה בלפחות ארבע אפליקציות היכרויות, מדברת כל הזמן עם עשרות אם לא מאות ואפילו אלפי גברים, ו... לא הייתי בדייט כבר חצי שנה!

איך זה הגיוני? אני אתן לכם קצת מספרים: מאז שאני באפליקציות המקוללות האלו אלפי גברים (אני לא מגזימה, באמת אלפים ואני מוכנה לעשות צילום מסך למי שמפקפק באמינות הנתון הזה) עשו לי לייק לפרופיל. מתוכם מאות (ושוב, אני לא מגזימה) יצרו איתי קשר, או שאני יצרתי איתם סוג של שיחה או התחלה של שיחה. מתוך השיחות האלו, שיחות בודדות המשיכו לשיחות יותר ארוכות ומשמעותיות, ובמקרה הטוב עברו לזירת הווטסאפ, ומתוך השיחות הבודדות האלו יצאתי למספר דייטים שבאופן די עקבי - הסתיימו כולם בכישלון.

אבל אני חוזרת הרבה אחורה - מה קרה לכל אלפי הלייקים? ולמאות ההודעות שנשלחו? מה קרה למי ששלח הודעה או שתיים ואז נעלם והתפייד לחלל האוויר? האם היה זה פחד ממחויבות? חרטה? חוסר רצינות? תסביך אם? אין לדעת. למען האמת, מה"אוקיי-קיופיד" התייאשתי מזמן. בין שלל הטרדות, הזיות ואפילו מתחזה אחד שהעברית הקלוקלת של גוגל-טרנסלייט הסגירה אותו, הבנתי שאין לי שם כבר הרבה סיכוי.

את טינדר, לעומת זאת, אני הרבה יותר אוהבת, ולמרות מה שרובכם חושבים, טינדר הוא לא רק למטרת סקס. ממש לא. יש שם הכל מהכל – חובבי כפות רגליים, חרדים דיסקרטיים, תיירים, נשואים שמחפשים לבגוד, זוגות שמחפשים מישהי שלישית ואפילו עסקים שמשווקים את עצמם. יש שם גם אנשים טובים, באמת, אני פוגשת שם כל-כך הרבה אנשים שאני מכירה והאמת שזה די נחמד, כמו קהילת רווקים גלובלית שכזו. ובאמת שיש לי אמונה בטינדר, דווקא פגשתי שם מישהו רציני שיצאתי איתו כמה וכמה פעמים, ובסוף שבר לי את הלב לרסיסים.

טוב, לא באתי להתבכיין או לשווק את עצמי כרווקת השנה, ממש לא. אני באמת רוצה לשאול את העולם שלנו – מה קורה? למה אנחנו מתנהלים ככה? מחלקים לייקים בכמויות, עושים "סווייפ רייט" כאילו אין מחר, ואז מהססים לפנות? מתחילים שיחה ואז נעלמים? מראים רצינות ואז בורחים? מה קרה לנו? (ואני בהחלט מודעת לכך שההתנהלות הזו קיימת משני הצדדים), האם השפע רק מבלבל אותנו? או שנהינו בררניים להחריד בבחירת בני הזוג שלנו? ולמה בעצם אנחנו לא מכירים בני זוג בעולם האמיתי?

כאן אני חוזרת לנקודה בה פתחתי את החפירה הזו ואיתה אסכם – זה קורה בגלל שאנחנו לא מדברים על רווקות באמת. אנחנו לא מעלים את הנושא הזה על סדר היום, לא עוסקים במורכבות שלו. המשפחה שלנו וחברותנו הנשואות לא תמיד יודעות מה אנחנו עוברות שם (שבעת מדורי גיהינום, אם זה לא היה ברור קודם).

כמעט אף אחד לא מעז לשאול, להתעניין, להציע שידוך או לחשוב על איזה רעיון (למשל לארגן מסיבה מטורפת ולהזמין אליה רק רווקים ורווקות). זה פשוט לא קורה יותר. אז אני חושבת, ובכך אסיים, שהגיע הזמן לצאת מהארון של הרווקות, ולהתחיל לדבר על זה. לשתף חוויות, לצחוק על זה, לבכות על זה, להתייאש ביחד ואולי מכאן תבוא הישועה.

הטור נכתב במקור עבור חברי הפייסבוק של נועה.