שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אין א ריליישנשיפ": קומיקס נשי רענן ולא מספיק בועט
    למרות הרעננות הלשונית והגישה המחוצפת, תמר בלומנפלד רחוקה מלהיות יוצרת קומיקס נועזת ומקורית באמת. אבל אולי "אין א ריליישנשיפ" הוא רק פתיח ליצירה אחרת - נחכה לספרים הבאים כדי לקבוע
    נדרשות פחות מעשר אצבעות כדי לִמנות את יוצרי הקומיקס העבריים הבולטים: דודו גבע, מישל קישקה, אורי פינק, אנגלמאייר, חבורת אקטוס, גלנדון ואיזבלה, אסף חנוכה, אילנה זפרן, דניאלה לונדון דקל. גם אלו אינם מתגבשים לכדי מסורת מקומית של ממש - לכל אחד סגנון משלו וסיפוריהם נגזרים מעולמות
    שונים בתכלית. על רקע כזה, כל יוצר קומיקס עברי חדש הוא הבטחה לפריצה סגנונית וסיפורית מסקרנת. תמר בלומנפלד אף מגדילה לחדש בכך שכּר יצירתה העיקרי הוא בלוג - 'קשקושי רחוב', אפיזודות קצרות מהחיים בתל־אביב - מדיום חדש יחסית, שקודמיה לא הרבו לפעול באמצעותו. ובכל זאת, מעניין לגלות שגם בעת הזו, ספר קומיקס כרוך ("רומן גרפי" בלשון מקצועית) היוצא לאור בהוצאת ספרים מרכזית, ייחשב לעליית דרגה בעבור בלוגרית קומיקס פורה.

     

    ההתרחבות אל הרומן הגרפי תבעה מבלומנפלד לחבר סיפור ממושך ולהידרש לנושאים "רציניים" יותר. במובן הזה היא הולכת בעקבות רותו מודן, שספרי הקומיקס שלה, 'קרוב רחוק' ו'הנכס', עסקו בפיגועים ובעיזבונות ממלחה"ע השנייה - הדובדבנים שבקצפת הישראלית - ולא בכדי הם קרצו לקהל הבינלאומי ותורגמו לכאן ולשם. ספרה של בלומנפלד, 'אין א ריליישנשיפ', נפתח בחתונה של זוג צעירים, נעמי תפוחי ואסף גולדבונר, שנגדעת במתקפת טילים על תל-אביב.

     

    זמן קצר אחר כך נקרא אסף למילואים במסגרת צוק איתן, ונעמי הנטושה מתאהבת בגבר מסתורי שהיא מכירה דרך צ'אטים חרמניים בחסות חדר המדרגות. אהבה אסורה על רקע מלחמה היא חומר קלאסי לדרמות רומנטיות, וכשמדובר בסיפור אהבה מקומי, מתקבלת מציאות ישראלית "אבסורדית", המאלצת בחורה קוסמופוליטית לזגזג במרחב המזרח־תיכוני הברברי. אלה חומרים המוכרים לנו עוד מימי 'שירת הסירנה' של עירית לינור, והם מתוארים כאן בחן לא מחייב; אבל כשמדובר בקומיקס, עלילת הספר היא רק מרכיב אחד, לצד המרכיבים החזותיים והלשוניים.

     

    דפים מלאי חיים. "אין א ריליישנשיפ" (מתוך הספר)
    דפים מלאי חיים. "אין א ריליישנשיפ"(מתוך הספר)

    בניגוד למודן, הטיפול באבסורד הישראלי מתבטא במיטבו ברעננות הלשונית של בלומנפלד. יש לה אוזן טובה לשפה מדוברת ולמשלבי לשון, והיא מעיזה לשחק בהם ולהגחיך אותם להנאת הקורא. גמל שלמה מדבר כמו אוחצ'ה, מאהביה של הגיבורה זוכים ממנה לכינויים של חבורת הזבל, ובעלה הסחי חוזר ומתקן שצוק איתן הוא מבצע ולא מלחמה (קורבן לא מוצלח של הגלריה הזאת הוא, איך לא, נהג המונית, שנופל לכל הקלישאות המיוחסות לגבר המזרחי העממי).

     

    בעיקר נדמה שלא כחבורת אקטוס ואסף חנוכה ה"בינלאומיים", בלומנפלד הולכת בדרכם של דודו גבע ואנגלמאייר הישראליים במופגן, ומצפצפת מראש על ראיונות יוקרתיים ב'ניו־יורקר'. היא יודעת שתאבד בתרגום, ופשוט נהנית לתאר את הקלחת המקומית ללא הזרה יומרנית. ניכר גם שאינה רואה בקומיקס ז'אנר נחות שיש להגביה אותו לאסתטיקה אירופית/אמריקאית מלאכותית, והקורא מרוויח כך יצירה ישירה ואותנטית יותר.

     

    מבחינה סגנונית, לעומת זאת, בלומנפלד מגלה פחות שליטה וביטחון מאבותיה המקומיים. הקו שלה מרושל לפרקים - אבל חסר לו החן הלא־מתאמץ של דודו גבע; ולפרקים הוא מכני ומחושב - אבל בלי הניקיון של רותו מודן או רמת הרישום הגבוהה של אילנה זפרן. ספר מודפס מאפשר לעין להתעכב על הפרטים הקטנים, לספוג את הציור כחומר ממשי ולא כפיקסלים המרצדים על המסך או כתמונות בשולי מוסף השבת.

     

    במבט ראשון, אם כן, הדפים מלאי חיים והקומפוזיציות הולמות את אווירת החציפות של הספר - אבל מבט יסודי יותר יגלה שימוש מרושל ברפרנסים (תמונות שמאיירים מעתיקים מהן תנוחות גוף או חפצים) וקווי מחשב מגושמים. גם הטיפול הטיפוגרפי יכול היה להיות מעניין יותר, ולא להישען על שני פונטים נטולי אופי.

     

    אם שולחים מבט אל אחיותיה של בלומנפלד שמעבר לים, יוצרות קומיקס אלטרנטיבי עכשוויות כמו ג'ינה וויינברנדט (ספרה Someone Please Have Sex With Me מגולל את קורותיה של סטוקרית של ג'סטין ביבר המחפשת באינטרנט סקס לרפואה) או ז'ולי דוסה (Carpet Sweeper Tales יוצר גלגול עכשווי מעוות לז'אנר הפוטו־רומן) - נראה שעוד נכונה לבלומנפלד דרך ארוכה כדי להיות יוצרת נועזת ומקורית באמת. מתמיהה, למשל, הצנזורה העצמית שהיא כופה על עצמה: פסלונים או שרבוטים של זין מצוירים בספר בחופשיות, אבל את איברי המין של הגברים ה"אמיתיים" - דמויות מצוירות בפני עצמן - בלומנפלד מסווה בהצנעה, כאילו כבר נשתל במוחו של כל יוצר ישראלי צ'יפ של מירי רגב.

     

    בהתחשב בכך שלקומיקס האמריקאי הנשי מסורת אלטרנטיבית ענפה ומבוססת, יש לחכות לספריה הבאים של בלומנפלד באורך רוח. אולי הספר הזה הוא רק פריים פתיחה ליצירה ניסיונית ומעיזה יותר. כך או כך, אם עליי לבחור הקיץ בין וונדר וומן/גל גדות עם שרירי ידיים ובייבי ליס, לבין נעמי תפוחי־גולדבונר הרופסת וההפכפכה - אני הולכת בלי ספק עם השנייה.

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""אין א ריליישנשיפ": קומיקס נשי רענן ולא מספיק בועט"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים