שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    גנבה מאושוויץ - ומציגה את הפריטים בתערוכה
    הסטודנטית לאמנות רותם בידס, נכדה לניצולי שואה, גנבה לטענתה מאושוויץ כף, חלקי סירים וקעריות מרק, אבנים, שברי זכוכיות ואפילו את השלט שאוסר על הוצאת חפצים מהאתר. עכשיו היא מציגה את הפריטים שלקחה ממחנה ההשמדה בתערוכה שנויה במחלוקת שנפתחת בבית ברל

    "הרגשתי שזה משהו שאני צריכה לעשות". רותם בידס
    "הרגשתי שזה משהו שאני צריכה לעשות". רותם בידס

    שש פעמים ביקרה רותם בידס בשרידי מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, ובכל פעם נראה שמשהו ממנה נשאר שם. או אולי להפך. אחרי שנים של עיסוק בשואה, עבודת הסיום שלה, שתוצג בתערוכת הבוגרים של הפקולטה לאמנויות של המכללה האקדמית בית ברל, עשויה לעורר לא מעט הדים בארץ וגם בחו"ל. הסיבה: חלקים מהעבודה שלה הם דוגמיות שהיא לקחה, ללא רשות, ממחנה ההשמדה. כך, למשל: זכוכיות, מעין קעריות־סירים קטנים, בורג מתכת, אדמה וגם שלט שמבהיר למבקרים באופן שקשה לפספס שאסור לגנוב שום דבר משטח המחנה.

     

    בידס, 27, היא דור שלישי לניצולי שואה. הסבים שלה כבר אינם בין החיים כיום. אחד מהם שרד לדבריה את אושוויץ, שני שירת בצבא האדום, ושתי הסבתות גם הן הצליחו לצאת בחיים מהתופת. כמו במשפחות רבות, גם אצלה בבית מיעטו לדבר על השואה, ועד היום יש דברים שהיא לא יודעת. אבל האווירה, היא מספרת, הייתה שם, והיא זו שהנחתה אותה בדרך.

     

    במהלך השנים בידס חקרה את השואה, ובמסגרת חילופי סטודנטים הגיעה לקרקוב מתוך ידיעה שמשם תביא את חומרי הגלם לעבודת סיום לימודיה במדרשה - הפקולטה לאמנויות בבית ברל. "תמיד הרגשתי שחומר הגלם שלי נמצא בפולין ולא בארץ", אמרה כשהתחילה לעבוד על המיצג שלה.



    מה יישאר מהזיכרון?

    התצוגה אמורה לזעזע כבר מרגע הכניסה אליה: בתוך צינור שמחובר לקיר בידס הקיזה מדמה, שכאילו מציף את החלל. בתוך החלל ניצב שולחן מאוד גדול שעליו מוצגים אובייקטים שונים, שחלקם נלקחו מאושוויץ־בירקנאו וחלקם קשורים לסיפור האישי שלה. בין השאר יש שם חלקי סירים־קעריות מרק חרוכות, בורג גדול, שברי זכוכית, מים שנלקחו מהאגם שאליו נזרק אפר הנספים, ושלט שמבהיר את חשיבות האתר ומסביר שלמרות שלא מדובר במוזיאון עצמו, אסור לגנוב משם דבר. בעבודה מוצגות גם כפיות — אלה ספציפית אינן מאושוויץ, אבל לדבריה היא לקחה משם כף וזו אבדה לה; חפצים אחרים שמוצגים והובאו מפולין: רגל של ארנב, דבק עור ארנבות שקיבלה מהמנחה שלה, מיכל נאמן, דגם של ארנב מעץ, ועוד.

     

    בידס מודעת לחלוטין לעובדה שהיא עברה על החוק, ושגם מבחינה מוסרית עלולות לעלות אי־אלו תהיות, אבל הרציונל שלה הוא שבמקום שבו עברו על כל החוקים הבסיסיים האפשריים, היא יכולה לבחור שלא לעמוד בחוקי המקום. לדבריה, היא מוטרדת מהעובדה שבעוד מספר שנים כבר לא יישארו ניצולים, ובין השאר אקט הגניבה — מעבר לאמירה האמנותית — הוא תשובה לשאלה שעלתה בה מה יישאר מהזיכרון כשלא תהיה עוד עדות חיה.

     

    "ודאי שהיא חוששת", סיפרה חברתה ללימודים, "אבל מבחינתה זו הרגשה של שליחות, כי היא מתעסקת בנושא הזה כל הזמן, בחיים וגם באמנות שלה. להציג את האובייקטים האלה פה בארץ, במיוחד כנכדה לניצול ממחנה ההשמדה אושוויץ, זה המשך החקירה שלה. היא שמה את זה תחת הכותרת של אמנות ושואלת את השאלות".

     

    זו לא הפעם הראשונה שאזרחים ישראלים עולים לכותרות עקב גניבת מוצגים מהמקום. לפני שנים אחדות הורשעו מוטי ודומיניק פוסלושני, בכיר בעיריית הרצליה ורעייתו, בגניבת פריטים מהמוזיאון שבמחנה ההשמדה. השניים, קרובים של ניצולי שואה, לקחו משם לטענתם סכו"ם חלוד ומספריים כמזכרת, ולאחר שנעצרו בשדה התעופה בקרקוב גזר עליהם בית המשפט בפולין מאסר על תנאי וקנס כספי. "אני חושב שסיפור גניבת השלט 'העבודה משחררת' הפך את הסיפור שלנו לגדול יותר", אמר אז פוסלושני, שנאלץ לעזוב את תפקידו בעירייה. "אנשים לוקחים משם כל מיני דברים, אבל אנחנו מתנצלים. זאת הייתה טעות".

     

    בידס אינה מתחרטת על הגניבה. "הרגשתי שזה משהו שאני צריכה לעשות", היא אמרה אתמול. "מיליוני אנשים נרצחו על פי חוקי מוסר של מדינה מסוימת, תחת שלטון מסוים. ואם אלה החוקים, אני יכולה לבוא ולנהוג על פי החוקים שלי. האמירה היא שבני אדם הם שקובעים את החוקים, ומוסר הוא משהו שמשתנה מתקופה לתקופה ומתרבות לתרבות. אלה הדברים שאני רוצה להתעסק בהם. אני דור שלישי לניצולי שואה, אבל אני לא אומרת שמותר לי כי סבא שלי היה באושוויץ, אלא פשוט שואלת את השאלות. אני מודאגת מזה שאחרי שלא יהיו עוד ניצולים השואה תהפוך למיתוס, משהו שאי אפשר עוד לתפוס".



    "זו הדרך שלה"

    התערוכה של בוגרי התואר הראשון באמנות במדרשה - המכללה האקדמית בית ברל תיפתח בשבוע הבא (יום רביעי, 26 ביולי, בשעה 19:30), ומלבד העבודה של בידס יציגו שם כ־40 בוגרים ובוגרות עבודות ופרויקטים אישיים במדיה דיגיטלית, בווידיאו, בציור, בצילום ובפיסול, שמסכמים תקופת לימוד בת ארבע שנים. המדרשה, שהחלה כבית ספר קטן להכשרת מורים לציור, משלבת כיום לימודים גבוהים באמנות וקולנוע עם הכשרת אמנים־מורים בלימודי תואר ראשון, ומציעה תוכנית ייחודית לתואר שני בחינוך לאמנות, ומסלול ללימודי המשך לאמנים פעילים.

     

    מי שהנחתה את בידס במהלך עבודתה היא כלת פרס ישראל לאמנות (2014), הציירת מיכל נאמן. "אני מדריכה את הבוגרים של שנה ד', אלה בהם שמעוניינים, ושם פגשתי את רותם", אמרה נאמן אתמול. "העבודות שלה עניינו אותי בצורה בלתי רגילה. רותם לא מניחה אבן אחת לא הפוכה בתחום שהיא בוחנת או חוקרת. מה שמעניין, שהיא מביאה את זה למקום הקיצוני שבו היא מרגישה צורך לזעזע את עצמה לפני שהיא מזעזעת אותנו. היא לא מניפולטיבית במובן הלא מעניין, שהיא רוצה כסף, הצלחה או פרסום. אני מתייחסת כמובן לאקט של הגניבה מאושוויץ. היא לוקחת פיסות אדמה, דוגמת את המים, מוצאת חתיכת ברזל שהיה פעם כף או סכין, ונראה בעיניה כדבר חשוב. כי זה חפץ חומרי – באמנות פלסטית מתעסקים בחומר – שיש לו נגיעה ישירה ממשית למישהו שהיה פעם ועבר את הזוועה או לא עבר אותה. זו הדרך שלה".

     

    זו אמירה קיצונית, אמנותית או לא אמנותית.

    "יש לה עבודות מאוד קיצוניות שבהן היא משתמשת בתהליך של הוצאת דם מהגוף. אז גם כאן היא מדממת באיזה מובן אחר. היא עושה פעולה מאוד לא פשוטה, מכל בחינה שהיא, ועובדה שהתקשרת אליי. באופן הזה היא מנסה להוריד אבק, להסיר איפור, משהו שהתקשה והתאבן ולא מעביר תחושות. במילים אחרות, היא רוצה לגעת בעצב החשוף, באירועים שהצטברו תחת השם שואה. מתוך הערכה והבנה של מה היא מנסה לעשות, לא מצאתי לנכון לחשוב שיש בזה משהו לא תקין. מצד שני, חשבתי שהמאמץ הזה שלה להוריד את הקרום שמפריד בינינו לבין החלחלה הראשונית שקשורה באירועי מלחמת העולם השנייה, באופן ספציפי ליהודים – זה מהדברים שאמנות עושה לפעמים".

     

    ובכל זאת, זו גניבה.

    "נאמר שהיא לא גנבה, אלא לקחה ממצא שבאמצעותו היא יכולה להיות שותפה. זה לא ערמומי ולא מניפולטיבי. היא מנסה לפצוע את מערכת הייצוגים המקובלת כמו שלהבדיל, באורח מבוקר, היא פוצעת את עצמה ומכוונת למקום אסתטי. בעיניי היא מצליחה לגרום לאמנות להיפגש חד־פעמית עם אירוע שעבר מן העולם והתעטף בהרבה מחלפות של מילים, סמלים וייצוגים".

     

    דיקאן הפקולטה לאמנויות במדרשה, ד"ר גבי קלזמר, הוסיף: "שאלת תפקידו של בית הספר לאמנות שבה ועולה כמעט בכל יום בין כותלי בית הספר. כאחד ממוסדות האמנות הוותיקים בישראל ללימוד וחינוך לאמנות, אנו מגיעים לאותן מסקנות שכמעט אינן משתנות במרחב ובזמן שאנו פועלים בו, כ־71 שנה בסך הכל. בכל פעם שבו עולה קונפליקט, אנו חוזרים לנקודה שבה המדרשה מחויבת לחופש יצירתי, תרבותי, לעמדות ותפיסות שונות, לריבוי קולות ולפלורליזם. המדרשה היא בית לאמנות, זה כוחנו ובזאת אנו עוסקים. זה עשיר ומורכב בו־זמנית.

     

    האמנות תמיד תשאף להימצא בשטחי הפקר. עבודתה של רותם פוגעת מצד אחד בעקרונות חוקיים ומוסריים, ומצד שני מביאה את השואה מהאתוס היהודי שלו לאישי. אינני יודע האם אכן יש היבט פלילי בעבודתה של הסטודנטית, או האם המוצגים נגנבו או מוצגים כגנובים, וזה אינו תפקידי. אנו משאירים את הטיפול בסוגיה זו לגורמים המוסמכים לכך. אני מזמין אתכם לבקר בתערוכת הבוגרים של המדרשה, תופתעו לגלות המון נושאים מורכבים לא פחות שאותם מבטאים הבוגרים דרך האמנות", אמר קלזמר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "גנבה מאושוויץ - ומציגה את הפריטים בתערוכה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים