שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נמשכת לנשים אבל חולמת על בעל וילדים
    במשך שנים חיפשה דרור את המטפל או הקוסם שיעזור לה להפסיק להימשך לבנות מינה, אבל כמובן שכלום לא עזר כי משיכה מינית אי אפשר לשנות. אימון אישי

    המחשבות שלנו, האמונות שלנו והערכים החברתיים עליהם גדלנו הרבה פעמים מכוונים אותנו בחיים, אבל באותה הנשימה הם גם הרבה פעמים חונקים אותנו, ממשטרים את הכמיהות האמיתיות של הנפש שלנו ומשתקים אותנו בדרך להגשמה העצמית. אני יודעת שזו התחלה די פומפוזית, אבל אני מוצאת שזה נכון להמון אנשים, בהמון תחומי חיים, וכשזה מגיע לאהבה ויחסים האמת הזו הופכת למעין כלא חשוך ואפל, וכל מחשבה להיחלץ ממנו מלווה בייסורים שהתמלול שלהם למילים הוא "אני לא בסדר, לא תקין".

     

    זה בדיוק מה שניהל את דרור (השם האמיתי שמור במערכת). כבר בתיכון היא הבינה שהיא נמשכת לנשים. בצבא המשיכה הזו התממשה לכדי מערכת יחסים עם מישהי מדהימה (לדבריה) שסבלה אותה במשך חמש שנים. למה סבלה? כי דרור לא היתה מוכנה להגדיר אותן כזוג בשום שלב. יותר מזה, לאורך כל השנים הללו היא יצאה במקביל גם עם בנים. רק כשאותה בחורה סוף-סוף הצליחה לשים "קאט" ליחסים הלא הוגנים הללו, דרור נשברה.

     

    מאז ועד היום, בעשור שחלף, היא ביקרה אצל כל המטפלים האפשריים. בהתחלה היא רצתה להיחלץ מהמשבר הרגשי אליו נקלעה, שמישהו יעזור לה לאחות את כל החלקים השבורים שלה בחזרה. אבל היא חיפשה את המטפל/מאמן/קוסם שיעזור לה למצוא זוגיות סטרייטית ולהוקיע מתוכה את החיידק הזה – משיכה לבנות מינה, וכמובן ששום דבר לא עזר. אומנם היא חוותה שתי מערכות יחסים עם שני גברים שונים במהלך השנים, אבל לדאבונה, נשים המשיכו לככב בליבה ובראשה.

    "אני רוצה חיים רגילים" (צילום: Shutterstock)
    "אני רוצה חיים רגילים"(צילום: Shutterstock)
     

    כשאני מאתגרת ושואלת אותה למה לא ללכת אחרי הלב ולהיות עם אישה, התשובה של דרור מנומקת להפליא: "החיים קשים גם ככה והחיים החד-מיניים קשים פי כמה. חוץ מזה, המשפחה שלי בחיים לא תקבל את הקונספט. הם שמרנים רצח". כשדרור עונה לי גופה הופך נוקשה, כאילו שהיא רוצה להדוף החוצה את השאלה המכאיבה הזו. ובכל זאת, אני ממשיכה: "את יכולה לדמיין חיים עם אישה"?, אני שואלת ורכות קלה ממלאת את פניה. "בדמיון שלי זה קורה כל הזמן", היא אומרת. "אבל במציאות זה לא יקרה".

     

    כשאני נוברת מה היה במערכות היחסים ההטרוסקסואליות שחוותה, אני מגלה את התמונה הצפויה – דרור לא באמת היתה שם. היא עשתה את כל מה שצריך לעשות במערכת היחסים, אבל הלב והגוף שלה היו מתנתקים ומפליגים לעולם הדמיון, שם מותר לה להיות מי שהיא ואיך שהיא. עליי להודות שליבי נחמץ כשאני שומעת את זה. השנה היא 2017 ויש מקום לכל כך הרבה זהויות, נטיות וסגנונות חיים, אבל דרור מודעת להכל ועדיין אומרת בפה מלא וללא התנצלות, "אני רוצה חיים רגילים, כמו של כולם".

     

    אני מבינה אותה. לצד כל רוחות הקדמה והפתיחות, אנחנו עדיין חיים בחברה שמכתיבה מהי מיניות נכונה. יותר מזה, זה משרת את מבנה המשפחה – המשפחה ההטרוסקסואלית היא היחידה הבסיסית של החברה, ולמרות רוחות השינוי החזקות סביבנו, המרחק ממציאות אחרת עדיין גדול. אבל איך אפשר לבנות יחסים כל כך קרים ואינטרסנטיים, ואיך אפשר להשתיק חלק כל כך דומיננטי בתוכנו כמו משיכה פיזית ורגשית?

     

    דרור יוצאת לחופשי

    אחרי כמה חודשים של עבודה משותפת, דרור מגיעה לפגישה סמוקה. "הכרתי מישהי", היא אומרת כמעט בלחש, אבל ההתרגשות שבה רבה. ככה נראית הידלקות טהורה. קופידון ירה חץ. אני מנצלת את המומנטום ומפצירה בה להניח רגע למשימת היחסים ההטרוסקסואלים ולזרום עם מה שהגיע. בלי לחשוב קדימה, רגע להיות נוכחת במה שהחיים מזמנים. די מהר דרור מוצאת את עצמה במערכת יחסים מופלאה. אני זוכה לראות מפגישה לפגישה את הנוקשות שיורדת ממנה ואת החדווה שממלאת את הוואקום שנוצר. טוב לה.

     

    עוברים מספר שבועות ויום אחד המציאות דפקה לה בדלת ודרור נלחצה. מה יהיה? בפגישה אנחנו מדברות על אומץ, על ללכת אחרי הלב, מציפות את כל הפחדים האפשריים, ודרור, כך נדמה לי, יוצאת מהפגישה מחוזקת. לראשונה בחייה היא מודה שלחטוא לעצמה זה הפסד אדיר. היא לא באמת יכולה לחיות ליד ולשכנע את עצמה שזה מספיק. אני מתרגשת לראות את הבקיעים הללו באג'נדה הנוקשה שלה. אני יודעת שהיא בדרך.

     

    אומץ. זו המילה שדרור אימצה לעצמה על מנת לצלוח את הקושי שהיא חווה. היא מדמיינת איך היא גומעת משיקוי אומץ גלונים של כוח אדיר שיעזור לה להיות היא עצמה. הדבר הראשון שנובע מהאומץ הוא לספר לאחותה ולשתי חברות טובות (להבין מה באמת הסביבה שלה חושבת). השלב הבא, מבחינתה, הוא לעשות משהו פומבי (להתחבק בסרט, נגיד), ולבסוף היא מתכננת לנסוע עם בת הזוג להורים. בלי הצהרות, פשוט לחוות איך זה מרגיש.

     

    הדרך עוד ארוכה, אבל אופטימית. קרוב לעשרים שנה של מאבק פנימי לא הולכות ברגל, אבל כשמצליחים לראות קרן אור זה מרגיש כמו הדרך לחופש. ונכון שכל שיח ציבורי על דחייה של אימוץ לזוגות חד מיניים, איסור נישואים וכדומה - הופך לדרור, כמו לקהילה שלמה, את הבטן והראש, אבל אז אני מזכירה לה שהיא לא בחרה בזהות המינית שלה. שזה מה ומי שהיא, וזה יותר מנפלא. המסע החשוב שלנו פה הוא לא להתאים לסביבה, אלא בראש ובראשונה, להתאים לעצמנו.

     

    עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "נמשכת לנשים אבל חולמת על בעל וילדים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרדיט: Shutterstock
    דרור חלמה על חיים אחרים במקום לטפח את שלה
    קרדיט: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים